Search

הבסיס הפילוסופי-תיאולוגי של שיטת ההידברות הבינארית

Updated: 3 days ago

שיטת הידברות בינארית



- הבסיס הפילוסופי-תיאולוגי ויישומים עכשויים

 

אני צריך לחזור לחוט המחשבה שהביא אותי לקאנט אבל בכך אני אזכר אחר כך עכשיו אני רוצה לספר לכם שמצאתי את עצמי מחפש חופש ביטוי וקאנט בעברית והגעתי למאמרו של צוריאל ראשי. בתחילה לא ידעתי מי הוא צוריאל ראשי וכשהתחלתי לקרוא את המאמר ראיתי שהוא מתייחס בתחילתו דווקא  לתנורו של עכנאי. המקרה הזכיר לי רעיונות של שיטת ההידברות הבינארית בקהילות. ואז חשבתי שזה יהיה רעיון חביב להתייחס באופן ספונטני לחלקים במאמר מבחינת נקודת מבט של DPM

בעצם הסיפור החל כשרציתי לשלוח משהו לגור על חופש הביטוי. הוא כתב לי חג שמח בריאותו וחירות המחשבה. ואז כתבתי לו על כך שחופש הביטוי הוא חופש המחשבה כי אין מחשבה של אדם בחברה בלי ביטוי. כלומר יש אבל מחשבה ללא ביטוי חיצוני אינה קיימת בתפיסת הזולת ולכן אינה מפריעה את הסדר הציבורי. אנחנו מדברים על הסדר הציבורי החדש ואנחנו רוצים לשרטט את גבולותיו אזי הגבול הברור הוא הוצאתה אל הפועל של מחשבה בדיבור ומעשה. וזה בכלל לא רעיון שלי זה רעיון של קאנט. אז רציתי לשלוח לו תמצית של קאנט שלא יחשוב שאני המצאתי ויתאכזב מרה כשיתברר לו שלא. 

הקשר בין קאנט לבין DPM הלך והתחוור. לאדם שחי בסביבה של בני אנוש ובעצם בכל סביבה שיש בחיים והוא מעוניין לחיות בהרמוניה עם סביבתו ולכן אולי מדובר גם בסביבה שאין לה חיים, עליו לפעול באופן כזה שעולה בקנה אחד עם רצונות זולתו. לא תמיד זה מתאפשר כמובן הואיל ויש קונפליקטים בין רצונותיו של אדם אחד לרצונותיו של זולתו. אבל כאשר אנחנו מניחים של מטרתו של אדם היא למקסם את תועלתו הרגשית כשם כולל של האתגרים של בני האדם מוצאים לעצמם כדי לממש את התחושות הטובות שלהם (דוגמא ליישום שיטת הידברות הבינארית בטיעון) אנחנו יכולים להניח שאדם יבחר בדרך אחת מבין שתיים אם הוא יעריך שהבחירה דווקא באפשרות הזאת תשפר את מצבו באופן כלשהו. אפשר לקחת לצורך העניין דוגמה מעולם הכלכלה ולהגיד שאדם יבחר לעשות מעשה אם הוא ישפר אלמנט אחד מיני כלל מרכיבי חייו מבלי לפגוע בשאר האלמנטים. 

(יש בך אחרים זה אינטרס של אדם להתקדם בצעדים קטנים)

קונפליקטים יש להסדיר, ובני האדם בוחרים שיטות שונות על מנת להסדיר קונפליקטים. 

הרעיון העומד בשיטת הידברות הבינארית, הוא שאם כולם התחייבו לכלל אחד וזה יישוב סכסוכים בשיטת הידברות הבינארית, אנשים יוכלו לדייק את האינטרסים שלהם באופן כזה שהם יגיעו למצב היעיל ביותר מבחינה רגשית שהם יכולים להגיע אליו בבחינת האפשרויות העומדות בפניהם .

הן האפשרויות הריאליות בתחילת הדרך והן האפשרויות שלא נראו ריאליות בתחילת הדרך אבל נפתחו לאורך הדרך כתוצאה משינוי נקודת המבט. 

ובכן כדי להתנהל בעולם כזה אדם חייב לנהל הידברות שוטפת עם סביבתו באופן שההידברות הזאת תיצור את כללי ההתנהגות המשותפים על המוסכם והלא מוסכם 

כשאדם מגיע למרחב הסכמות משותף רחב עם אדם אחר יהיה לו יותר קל להתנהל בסביבתו ועם אחרים שאין איתם בסיס רחב של הסכמות יהיה יותר קשה להתנהל.

לכן הכלל במצב כזה יש להתרחק אם לא מצאת פתרון למערכת יחסים קרובה. 

על פי הכלל הזה אנשים יהיו מוכנים ללכת למדבר כדי למצוא אנשים שדומים להם בהנחה שזה הובטח להם שאנשים שיהיו שהם יהיו דומים להם (burning man).

עיצוב עמדות הסופי של כל אחד מחברי הקהילה שתיווצר הושפע מעמדתו של אותו חבר אבל גם מרצונותיה של הקהילה. קהילה במובן זה יכולה להיות גם של שני אנשים.

המחשבה כל עוד היא איננה יוצאת החוצה במעשה או בדיבור היא אינה משפיעה על סביבתה אלא רק משפיעה על תחושותיו של זה שחושב אותה. 

הבעיה המרכזית במצבים האלה שלא קיים קו ברור בין מה מותר להוציא החוצה ומה לא מה יהיה לגיטימי להוציא. השטח האפור הזה גורם מצוקות רבות מאוד הסיבה לכך היא ברורה. אם היה קו ברור לגבי מה לגיטימי ומה לא אנשים היו יכולים לסמוך על כך שמחשבותיהם העכורות לא יזהמו את המציאות הוורודה שהם חיים בה והם יכולים להיות שמחים על כך שאין סיכוי שהן יצאו החוצה ושלכל אחד ואחד מחברי אין יש מחשבות דומות. 

חופש המחשבה נוצר על ידי חופש הביטוי כיוון שהמחשבה אישית עצמית שלא עברה את ביקורת הזולת הינה מחשבה חופשית עם מחשבה כלואה שיש לשחרר אותה - תשאל מקסימום תקבל תשובה שלילית או כדבריה הבדיחה: אם לא תשאל איך תדע. 

התנהלות קהילתית מסוג זה תמקם את כל אחד מהפרטים בקהילה במקום בו הוא היה רוצה להיות בהתחשב ברצונותיהם של שאר חברי הקהילה. המקום בו מרגיש אדם נינוח, כשהוא עושה את אשר אהבה נפשו, עשוי להיות המקום היצרני המקסימלי לכל אחד מחברי הקהילה. הוא ישקיע בכך שעות מקסימליות בתמורה מינימלית אם אנחנו שונים האחד מהשני אנחנו נסתדר כקהילה שהיא מספיק מגוונת בסדר הנכון והטבעי שהעולם רצה אותנו בתוכו. 

לכן אין מחשבה בלי התייעצות. ואם צריך התייעצות יעילה מודל ההידברות הבינארית הוא כלי אולטימטיבי. אין צורך בחקיקה אזרחית. אהבת לרעך כמוך - הגרסא הטכנולוגית. החוק היחיד לפיו יש לפתור מחלוקות אזרחיות בדיפיאם. לא קר ובכל זאת קר לי אולי בגלל האנרגיה למחשבה. 

המסגרת הפלילית תקבע מה אסור. שיטת יישוב המחלוקות תקבע שאין להסדיר מחלוקות מחוץ לדיפיאם. וכל מה שמותר יוסדר בדיפיאם. זה יתחיל בקהילה ויוטמע במדינה. אין צורך במהפיכה, זה יקרה לבד. לאט לאט החוק יהפוך להיות לא רלוונטי. 

אז למה קאנט קשור למודל של דיפיאם. התשובה נמצאת בנוסח ההודעה ששלחתי לגור, חשבתי לפני שעיינתי בה, כי הרי כל דבר שאני כותב יש בו מוסר השכל. כמו ערבי עם נרגילה.

"הידעת שהביטוי המוחשי לחירות המחשבה הוא חופש הביטוי? למה אין חופש מחשבה כשאין חופש ביטוי? לכאורה דברים שונים הם מחשבה וביטוי. אלא שאין באמת מחשבה ללא ביטוי שלה. כי בלי ביקורת על המחשבה ועיבודה בדיון פתוח ומכיל לא נוכל לעולם להבטיח  שהיא תהפוך למעשה מוסכם ומקובל."

הביקורת זה היה העניין. התשובה היא הביקורת. הביקורות זה קשר ל DPM. כי ברגע שיש ביקורת יש פער. ברגע שיש החלפת דעות יש קונפליקט. כל אדם הוא אחר מרעהו. למעשה הצורך בכלי יעודי לפתרון קונפליקטים עולה מייד כאשר עולה הצורך של אדם להתבטא הוא למעשה הוא מאפשר לממש את חופש הביטוי בצורה מקסימלית.

---- 

התוצאה הראשונה בעברית בגוגל בחיפוש - קאנט חופש הביטוי     

חופש הביטוי, הדעה וזכות הציבור לדעת

צוריאל ראשי

הערות ספונטניות על המאמר של צוריאל ראשי

חופש הביטוי וחירויות נוספות

כפי שציינו בשלהי הפרק הקודם, לחופש הביטוי ישנה זיקה לחירויות רבות נוספות. הראשונה שבהן היא חופש הדעה, כפי שמוסרים בשמו של הפילוסוף וולטר בן המאה ה-18:

"איני מסכים לשום דבר שאתה אומר, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר את הדברים".

רוזה לוקסמבורג, מהפכנית מרקסיסטית הידועה בשמה 'רוזה האדומה', יהודיה שנרצחה בגרמניה בגלל דעותיה הפוליטיות, טענה באופן כללי יותר, שחירות היא תמיד חירותו של האדם החושב אחרת. לדבריה -

"חירות רק לתומכי הממשלה או רק לתומכי מפלגה מסוימת – רבים ככל שיהיו – אינה חירות כלל. חירות היא תמיד אך ורק חירותו של מי שחושב אחרת".

זה הזמן לחשוב אחרת. המחשבה האחרת לפיה בנוי דיספיוטק היא התגלמותה של החירות. 

 

תנורו של עכנאי

חופש הדעה מקושר במקורות התלמודיים לסיפור 'תנורו של עכנאי'. סיפור זה מובא בתלמוד הבבלי (בבא מציעא נט, ב), והוא עוסק במחלוקת בין חכמים, שהתפתחה לדיון בסמכותם של בני אדם בקביעת הלכה ופרשנות הפסוקים. האם בני אדם קובעים את ההלכה, או שהסמכות היא בידי מופתים שמימיים, או בדברי הנביאים, או 'בת קול' האומרת דבריה מן השמים. הסיפור משקף את הכרעתם של חז"ל, שבמחלוקות הלכתיות רוב החכמים הדנים בנושא הוא הקובע, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון. הכרעתם נוסחה בביטוי "לא בשמים היא".

 

עניינה של הסוגיה הוא דינו של 'תנורו של עכנאי' (ייתכן שמדובר בשמו של אדם, או שבמבנה התנור היה דמיון לנחש – "עכנא" בארמית – המכניס זנבו אל תוך פיו). חשיבותה של הסוגיה אינה נובעת מהנושא הנדון בה, אלא בגלל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין חכמים (ובראשם רבי יהושע).

 

כאשר לא הצליח רבי אליעזר לשכנע את חכמים בצדקת דבריו, הביא הוכחות בלתי טבעיות לשכנע את חבריו:

 

אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב".

חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים".

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני של רבי אליעזר, ועדיין מוטים ועומדים.

חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [דברים ל', י-יד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזאת, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלא רְחקָה הִוא. לא בַשָּׁמַיִם הִוא. ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשתוֹ."]. מאי [-מה פירוש] לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [שמות כ"ג, א-ג].   (מסכת בבא מציעא נט, ב).

 

אין לקבל סימנים וניסים יש לקבל את הכרעת רוב החכמים. שלא ברור מי הם חכמים יש לקבל את הכרעת הרוב. אם ככה אז איך ידעו בני האדם כי המסר הוא מסר של אלוהים שהרי בעבר המסרים היורו מעברים במסגרת נס אור תופעת טבע. היום הזיהוי של הציווי אלוהים הוא ציווי פנימי. כבר לפני הרבה שנים הבינו השהשולט הוא אדם ולא הנס אלוהי. אבל רק קבלת התורה הזאת כדבר מוגמר יכול היה לסלק את החשד מליבותיהם של המאמינים שמה הויתור על הנס האלוהים נועד על מנת לנטרל אחיזת עיניים ולהשאיר את הכוח בידי המלומדים ולא בידי הקוסמים.

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל, מה עשה הקב"ה באותו זמן. ענה אליהו: "חייך ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני".

רבי אליעזר סירב לקבל את הכרעת הרוב, ועל כן נידו אותו, והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא

האגדה מכירה במגבלות כוחות של הבלתי מוחשי. רוב החכמים יכריעו. לרוב העם חכם מרוב החכמים. הטכנולוגיה בעצם הן מבחינה בצבע אור או במגדר או במאפיין אחר של אפליה אסורה ולכן הכללים יהיו שווים לכולם ולכן אין שום מניעה שרוב הציבור השייך לאותה קהילה יהיה יותר חכם מרוב חכמיה. 

 

אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: "עקיבא מה יום מיומים?"

אמר לו: "רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך." (שם).

למרות ההחלטה על רוב החכמים יש עדיין יראה ופחד מהבלתי מוסבר. לכן יש לרצות את פניו של עושה הנסים באדם אמין עליו לפני שמפילים עליו את הבשורה לפיה הקסמים שלו לא קובעים דבר.

 

אוסף מעניין של מקורות הקשורים בסיפור זה, בקישור זה:

 

הסיפור משקף את החירות שניתנה לבני האדם לפרש את התורה ללא תלות בסמכות שמיימית כפי שמשקף רבי יהושע. ומאידך את נאמנותו של רבי אליעזר לאמונתו, כאשר לא חזר מדבריו גם כאשר הרוב הכריע נגדו. כאשר הדיון מפסיק להיות תיאורטי, והופך להיות מעשי, אי אפשר לתת לכל אחד לקבוע הלכה כהבנתו, כי אז אי אפשר לנהל חיים מדיניים. במקרה כזה מנדים את מי שאינו מציית להחלטת הרוב

מי שלא מקבל את הכללים יוכל לבחור בין 3 אפשרויות: הראשונה - לקיים את הכללים כדי להיות חלק מהקהילה,  השניה - לבחור שלא לקיים את הכללים ולשאת בעונש. השלישית - לא להיות חלק מהקהילה.

 

דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בדברי המשנה במסכת עדויות:

עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.

אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל.

אמר להן: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא לֵעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו... ונידוהו, ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו...

 

בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.

אמר לו: ולמה לא חזרת בך?

אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין. מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין.

אמר לו: אבא, פקוד עלי [-תמליץ עלי] לחבריך.

אמר לו: איני מפקיד.

אמר לו: שמא עוולה מצאת בי?

אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. (משנה עדויות ה`, ו`-ז`)

 

גם כאן נאבק עקביא על החופש להביע את דעתו, ושילם מחיר אישי כבד. למרות זאת, הבין שישנם גבולות שיש להציב, על מנת לא לפגוע במסורת המועברת מדור לדור ובכללי פסיקת ההלכה. עקביה היה מוכן לשלם מחיר כבד על אמונתו, אבל הסכים שההלכה צריכה להיות לפי דעת הרוב

ובעצם למה לעצור בדעת רוב חכמים. למה שיהיו רק 10 חכמים אולי עדיף 20 אולי 100 והיא מה למה לא 2000 ואם 2000 למה לא כולם. 

 

פרטים נוספים על הסיפור, בקישור זה:

 

הגנה על חופש הדעה

חופש הדעה היא חלק מתהליך פנימי של האדם. בכל זאת היא צריכה הגנה, מכמה סיבות

מערכת DPM מגנה על חופש הביטוי. 

 

עקרונית – מפני שגיבוש דעה הוא תנאי מוקדם וחיוני לחופש ביטוי ולחופש פעולה. חופש הדעה הוא תשתית המחויבות שלנו לזכויות אדם באשר הן

כשהדיעה חופשית מלחץ חברתי היא תמקסם את התועלת האנושית בכך שתאפשר לכל אחד לעסוק במה שהוא אוהב ולכן להצטיין בכך. גם אם לא כולם יצטיינו באהבתם, רובם כן. 

 

חינוכית – הכרזה על הזכות לחופש הדעה למשל בחוקת המדינה עשויה לעודד אנשים להכיר בחשיבות הגדולה של השימוש בזכות זו לחייהם ולהערכה ביקורתית של המצב החברתי והמדיני בו הם חיים

מעשית – הכרה בחופש הדעה משמעותה שאסור לפגוע במישהו בגלל השקפתו ודעותיו. מותר לאדם להסתיר את דעותיו ואסור לדרוש ממנו לגלות אותן או להצהיר נאמנות לעמדה מסוימת כתנאי לקבל טובת הנאה מסוימת כגון תעסוקה. האם שאלה על השקפת עולם פוליטית תהיה מותרת בעת גיוס לצבא ואפילו ליחידה מובחרת?

 

לסיכום: חופש הביטוי קשור בקשר הדוק לחירות המחשבה והדעה

הביקורת היא החשובה לחופש הביטוי. אבל הביקורת היא מקור הקונפליקט כל עוד אתה חושב מחשבה עצמית ולא מוותר אותה אין קונפליקט ברגע שהמחשבה יוצאת החוצה בדיבור ומעשה היא פוגשת אנשים אחרים שאינם סבורים שהמעשה היה במקום או האמירה הייתה במקום במצב זה נוצר קונפליקט. עם קונפליקט היה מאכל טעים לא הייתה שום בעיה שהביקורת מייצרת אותו הבעיה היא ש קונפליקט בדרך כלל הוא עניין לא נוח ולא נעים וזה במקרה הטוב. אם כן הבעיה היא שהביקורת מגיעה תמיד עם תוצר לוואי. עם התחושה שאין מקום לכולם והתחושה הזאת שאין מקום לכולם אמצא את הביקורת להיות הלימה ולוחמני ט והקונפליקט קיבל מוניטין ראויים לשמצה. עכשיו נניח שהייתם מגדלים את כל העולם וכשהם היו שואלים הילדים הקטנים איך פותרים בעיות אומרים להאמין כך. תחושת חוסר מקום הייתה מתפוגגת ובמקומה היו האנשים מתמלאים בתחושה של כל בעיה יש פתרון אם רק מתאמץ מספיק להשיג אותו וכל עוד לא הגענו לפתרון אנחנו פשוט צריכים להמשיך ולחפש. יש בעולם מספיק קהילות לכולם. אם לא נפסיק לפעול לפי הכללים, הוא יגיע בסופו של דבר. אולי זה מזכיר את הרעיון של ביאת המשיח ולא במקרה.

 

 יישוב מחלוקות שלא באמצעות DPM תיחשב עבירה פלילית חמורה ותיאכף בחומרה הרבה ביותר.

חופש הביטוי

הפירוש המילולי של המונח 'חופש הביטוי' הוא זכותו של אדם להביע דעות, להפיצן ולהקנותן לאחרים. מחופש הביטוי אפשר לגזור את חופש הלשון , אחת הזכויות המוזכרות במגילת העצמאות האמריקאית. חופש הלשון הוא חירותו של אדם להביע את מחשבותיו בכל שפה שיבחר בה. זאת משום שהשפה משפיעה על יכולתנו לתת ביטוי למחשבות שלנו, שהרי היכולת שלנו להתבטא בשפתנו הטבעית בדרך כלל טובה יותר מאשר בשפות אחרות

כל אחד יכול להתבטא בכל מקום בכל שפה בכל צורת מחשבה. להפיצן להתייחסות כולם ולהקנותם לאחרים אם יקבלו את תמיכתם בדעת רוב. הזכות היחידה שלא ניתן יהיה להגביל אותה הוא חופש הביטוי. כל שאר הזכויות יוכרעו במערכת. אין עקרון יסוד של חופש קניין, הציבוריות מאפשרת לכל אחד לעשות את מה שהוא אוהב ולהיות איפה שהוא רוצה במרחב הציבורי בהתחשב בהסדרים שנקבעו על ידי רוב האנשים באותה קהילה וכמו מי שלא רוצה יכול לעזוב. הסדר הציבורי החדש ממקסם את התועלת הרגשית של הציבור באופן ודאי, וגם ממקסם את התועלת הכלכלית מתוך ההנחה שכאשר הציבור עוסק במה שהוא אוהב התוצר גבוה יותר. אמר לי פעם מנהל של חברת ניקיון ענקית אף אחד לא קם בבוקר עם שאיפת חיים לנקות שירותים של אנשים אחרים בהתחלה התחברתי לזה כמעט השתכנעתי אבל במבנה החדש האנשים האלה ישתכרו בדיוק כפי המאמץ הנדרש לנקות את השירותים ולמקצוע זה יגיעו אלה ורק אלה שנרתעים מהחרא פחות מהתשלום שהם יקבלו והם יעבדו בעבודה הזאת לא מאונס אלה מרצון מבחירה טתמורת תשלום ראוי. מלווי הנכים מקבלים פי 3 שכר והם ישראלים.  

יהיו תקלות. בכל מערכת יש תקלות. אבל מתגברים. אם יש תקלות, במערכות המציעות שיפורים, ייתכן שגם במלוא התקלות, שיפרנו את המצב הקיים באופן מאוד משמעותי. לכן נטפל בתקלות כשנגיע. זהו גרף הטמעה רגיל של טכנולוגיות חדשות. יהיה יותר רע לפני שיהיה טוב. גרף רגיל של פתרון מחלוקות. אחרי ש פעם ראשונה יחוו את החוויה אי אפשר יהיה לחזור לאחור. ילמדו לא ליפול לבורות. גם בלי מחשב. ילמדו לדבר את השפה בלי מחשב. כמו לחזור לכתב יד כשיש תקלה במחשב. 

 

אמצעי ההפצה העיקריים שעמדו בעבר לרשותו של הפרט היו אספות, הפגנות ותהלוכות. לכן חופש הביטוי מצדיק הגנה על זכויות נוספות – חופש האספה וחופש ההפגנה . היום אמצעי ההפצה העיקריים הם אמצעי התקשורת. לאור זאת חופש הביטוי נקשר ל חופש העיתונות .

אכן, ההגנה על כל הזכויות נגזרת מחופש הביטוי שנגזר. חופש המחשבה. כיום כאשר יש גיוון באמצעי חופש הביטוי אין צורך בעקרונות נוספים. יש להגן באופן הרבה יותר רחב וממוקד על חופש הביטוי, שהוא חזות הכל. אם אני יכול להבין בפני הציבור את מה שאני חושב זה בסדר אבל אם דעתי לא תתקבל אצטרך ליישר קו לדעת הרוב. 

 

מול חופש הביטוי במובנו זה, מוטלת על המדינה החובה שלא להערים מכשולים מיותרים על דרכו של האזרח המבקש לקיים את חירותו. למשל, אין להטיל צנזורה אלא אם כן יש לכך הצדקה של ממש

אם אין סודות ציבוריים (למה שיהיו?) אין צורך הציבור אינו צריך להגביל את חופש הביטוי מטעמי בטחון שכן אמירות כשלעצמן. בקהילות הדינמיות ההתנהלות הציבורית נקבעת על פי איסורים שיקבעו את הסדר הציבורי בדעת רוב. אף אחד לא ירצה לחיות עם אנשים שיש להם זכות לפגוע בו והוא יחליף קהילה. כ'לברות לא ירגישו עוד מאוימות בטחונית (פותרים מחלוקות ב DPM לא יצטרכו להצטייד במירוץ חימוש) הבעיה הגיאוגרפית תיפטר. פתרון מחלוקות שלא ב DPM ייחשב פשע נגד האנושות. 

בפרק הקודם דובר על חשיבות חופש הביטוי, וניתנו לכך הצדקות רבות: מימוש עצמי / שאיפה לגילוי האמת / פורקן כתחליף לאלימות / קיום משטר דמוקרטי. כדי שהצדקות אלה ימומשו, לא ניתן להתייחס לחופש הביטוי כזכותו של הדובר, אלא גם לזכותו של השומע, הלא היא: זכות הציבור לדעת.

 

זכות הציבור לדעת מבוססת על ההנחה שהציבור צריך לגבש עמדה על סמך מידע אמיתי ונכון. אבל מה עם זכות הציבור שלא לדעת. זכות הציבור לדעת מעוררת שאלה מה שהציבור מעוניין לשמוע. האם אין זכותו של הציבור להיות מטןמטם ולשלם את המחיר. כמו כל ציבוור מוחלש. כמו הנשים, השחורים, השכנים, הנכים וכוו. רובם סבבה. רק קומץ מוביל שינוי. אם כן זכות הציבור לדעת מניחה שהציבור מתעניין. זאת הנחה שגויה. בציבור מתעניין במה שהוא אוהב סומך בשאר הדברים על מנהיגיו . אבל כשהמנהיגים מחליטים על הכל הם גם מחליטים במה שבפרט מעוניין להשפיע ולא יכול. זז

זכות הציבור לדעת

עיתונאים רבים טוענים כי זכות הציבור לדעת היא הבסיס המוסרי לחופש הניתן לעיתונאי לאסוף מידע ולהפיצו ברבים. המונח "זכות הציבור לדעת" מנוצל להצדקת פעולות רבות הנעשות על-ידי אמצעי התקשורת – החל מסיקור דיונים בבתי-משפט ומסעות בחירות, ועד 'עיתונות חוקרת', הכרוכה, לעיתים בהתחזות ובפגיעה בצנעת הפרט. יש הסבורים כי זכות זו מעניקה לעיתונאים גישה בלתי מוגבלת לאירועים, למידע, ולחייהם של האזרחים.

 

משמעותה של זכות זו היא רבת פנים, וההשלכות הנגזרות ממנה מרובות. יש הטוענים שלציבור יש זכות חוקית לדעת מה מעשי הממשלה, והעיתונות מייצגת את הקהל במימוש זכות זו. יש הסבורים כי זכות הציבור לדעת מעניקה לאזרחים גישה לכל מידע רלוונטי אודות החלטות פוליטיות, מקצועיות ואישיות החיוניות בחברה דמוקרטית.

 

ג' ס' מיל - החרות והתועלתיות

יש המנסים לבסס את "זכות הציבור לדעת" על דבריהם של פילוסופים, כגון: ג'ון סטיוארט מיל בספריו "על החרות" ו"התועלתיות", וקאנט בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות". דברים רבים מתוך דבריו של מיל עשויים לשמש בסיס פילוסופי איתן לזכותו של הציבור לדעת.

 

לדברי ג'ון סטיוארט מיל, ההגנה העצמית היא המטרה היחידה שלשמה רשאים בני-אדם, כיחידים או כקיבוץ, להפריע לחירות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם. ממילא, אין הצדקה לחסום את הציבור, או מי שפועל מטעמו, לעשות דבר שאינו פוגע ביחיד או בקבוצה. בהקשר זה נהוג לצטט את דברי מיל, כי מותר לשער שכבר עבר הזמן בו היה נחוץ ללמד זכות על חירות העיתונות, כמחסום בפני שלטון שיש בו שוחד או עריצות.

 

גבולותיה העקרוניים של חרות זו נקבעים על-פי מבחן התועלתיות. על-פי מיל, מבחן התועלתיות קובע:

"המעשים הם ישרים במידה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים במידה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. ה'אושר' פירושו הנאה והיעדר כאב, אי-האושר פירושו כאב ומניעת הנאה".

 

עיקרון התועלתיות של מיל עשוי להצדיק את זכות הציבור לדעת, ואת זכות העיתונות לגישה למידע ולפרסומו. הוא גם יצדיק פעולות של אמצעי התקשורת המשרתים בסופו של דבר את הציבור. במקביל, יהיה עיקרון זה גורם מגביל לכוחה של התקשורת כאשר זו תפגע באנשים.

 

אבחנה זו נותנת בידי העיתונאים את הזכות לקבוע אם יש תועלת או נזק במעשיהם. עם זאת, העיקרון מביא תועלת בכך שהוא ממקד את תשומת הלב בתועלת החברתית של פעילות התקשורת, ודורש ממנה שיקול דעת לגבי הנזק שהיא עלולה לגרום, אל מול התועלת שהיא מביאה לחברה.

 

אלכסיס דה-טוקוויל – חשיבות העיתונות בחברה שוויונית

אחד ההוגים החשובים בתחום מדעי המדינה היה אלכסיס דה-טוקוויל. טוקוויל, צרפתי במוצאו, יצא למסע ברחבי ארצות הברית בשנים 1831-1832. ספריו המגוונים התבססו על מסעותיו בארצות הברית. ספרו המפורסם "הדמוקרטיה באמריקה" מהווה חיבור יסודי להבנת ההיסטוריה של ארצות הברית במאה ה-19. בסוף חיבור זה עמד על יתרונותיה של הדמוקרטיה האמריקנית, ובמיוחד על רוח החירות, ועל חלוקת הכוח והסמכויות בין הרשויות. הוא הציג בצורה חדה את מקומה של העיתונות כמביאה תועלת הכרחית, ואת החופש המוענק לה כהכרח, כדי שתגן על החלש דווקא בחברה הדמוקרטית.

 

לדבריו, בימי האריסטוקרטיה היה כל אזרח קשור קשר אמיץ לכלל האזרחים, ואי-אפשר היה להתקיפו מבלי שאחרים יקומו לעזרתו. כאשר יש שוויון - כל יחיד מבוּדד. אין לו ידידים משעת לידה, שאת עזרתם יוכל לתבוע, ולא מעמד, שהשתתפותו בצערו תהא מובטחת לו. נפטרים ממנו בקלות, ורומסים אותו באין מוחה. בימינו, לאזרח שנעשה לו עוול עומד לרשותו רק אמצעי הגנה אחד - העיתונות: לערער בה על העוול לפני האומה כולה, ואם אין קולו נשמע - בפני האנושות כולה. משום כך, חופש העיתונות חשוב יותר באומות דמוקרטיות מאשר באומות אחרות. חופש העיתונות לבדו הוא התרופה לרוב הנגעים, שהשוויון עלול לגרום.

 

השוויון מבודד את האנשים ומחלישם. העיתונות היא נשק אדיר הנמצא בהישג ידו של כל אחד, ואפילו הוא חלש ביותר ומבודד. לדעת טוקוויל, השוויון מרחיק כל יחיד מתמיכת קרוביו, אבל העיתונות מאפשרת לו לקרוא לעזרתו כל אזרח וכל אדם. חכמת הדפוס החישה את התקדמות השוויון, ואת הנזק שבשוויון מרפאה העיתונות החופשית.

 

לכן, האמין טוקוויל, נתיני ארץ אריסטוקרטית יכולים באין ברירה להסתדר בלא חופש העיתונות, אבל בשום אופן לא אזרחי ארצות דמוקרטיות. כדי להבטיח את מעמדם של אלה אי אפשר לסמוך על אסיפות מדיניות, לא על זכויות יתר פרלמנטאריות, ולא על הכרזת ריבונות העם. כל אלה עלולים להשלים במידה מסוימת עם שעבוד היחיד; אך שעבוד זה לא יהיה שלם, אם העיתונות תהא חופשית. העיתונות היא במובהק כלי הנשק הדמוקרטי של החירות. 

 

קנט: אוטונומיה של היחיד

דרך הצדקה אחרת עולה ממשנתו של קאנט, שבמרכזה האוטונומיה של היחיד המחוקק את החוק המוסרי האוניברסאלי. בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" עוסק עמנואל קאנט במקומה של החרות בטבע האנושי. החרות היא רצונם של כל היצורים בעלי תבונה. החרות היא הבסיס לאוטונומיה של הרצון. אדם בן חורין הוא אדם אוטונומי, והוא מחליט החלטות שיש בהן תבונה.

מדברים אלה עולה, כי כל בני אדם רוצים חירות, וכי החירות היא הדרך לאוטונומיה של הפרט. הפרט יהיה אוטונומי כאשר יהיה בן חורין, ואז יחליט החלטות נכונות. כדי להחליט החלטות נכונות צריך יידע, ואת זה מספקת העיתונות.

 

על פי ניתוח זה של הדברים, מצדיקים חוקרים את הזכויות של התקשורת: פעולותיה מסייעות לבניית חברה המודעת לצורך קבלת החלטת נכונות.

עיקרון זה של קנט מציב הגבלות על הדרך בה ממומשות מטרות אלו. יאסרו התחזות ומניפולציות, ותידרש אמת מוחלטת, דיוק והגינות.

 

גישתו של קנט בנויה על סדר ערכים זה:

אדם צריך ידע כדי להחליט החלטות נכונות

מי שמחליט החלטות נכונות הוא בן חורין

בן חורין הוא אדם אוטונומי

 

לסיכום:

למדנו בפרק זה על חופש הביטוי, ועל חופש הדעה במסורת ישראל: ההלכה נקבעת על ידי חכמים, ולא על ידי כוחות על אנושיים.

 

למדנו על חופש הדיעה ועל חופש הביטוי, שני פנים לזכות של אדם להביע את דעתו בלא מורא. חופש הביטוי מספק את זכות הציבור לדעת.

 

למדנו שלוש שיטות פילוסופיות על הסיבה לחופש הביטוי: מיל סבור שמותר להגביל אדם רק למניעת נזק, וזה לא חל באשר לחופש הדיבור; טוקוויל סבור שבחברה שוויונית, בה אין לאדם הגנות של קבוצה שהוא שייך אליה, רק העיתונות תגן עליו מפני עוולות שהממשל רוצה לגרום לו, ואילו קנט רואה בחופש הדיבור אפשרות ליחיד להגיע לאוטונומיה, משום שיהיו בידו הכלים להחליט החלטות נכונות.

הסיבה לחופש הביטוי היא שזאת האפשרות היחידה שאדם יסמן את מקומו, יגיע אליו, וכדי שמי שרוצה ידע להתרחק ומי שרוצה ידע להתקרב.

4 views0 comments

Recent Posts

See All