top of page

ההוכחה

עודכן: 1 ביולי 2023


התוכן


מוהרשל"ג זצוק"ל מירר מיר מי מ...


התוכן זה כאן


הקדמה

כל אדם חווה או יחווה בחייו מצג רגשי או פיזי, שיגרום לו לתגובה ספונטנית חסרת שליטה בטווח הקצר, וישנה את השלווה והשגרה. המצג עשוי להיות חיובי או שלילי. למשל, בשורה על קבלה ללימודים או סגירת עסקה רווחית, או בשורה על מות אדם קרוב. הבשורה יכולה להיות גם "פיזית", כמו פציעה קשה בתאונת דרכים. התחושה בעקבות המצג עשויה להיות נעימה או קשה. התחושות הנעימות יגרמו לנו בדרך כלל לרצות עוד מצגים מסוגו של המצג הטוב, והתחושות שהקשות יגרמו לנו לפעול כדי לשנות את התחושה ולמנוע אותה בעתיד.


לעיתים, את הנעשה אין להשיב וכל שנותר הוא לשנות את התחושה. כאשר המצג חיובי, הוא אינו דורש התייחסות, טיפול או סיוע חיצוני. אבל, כאשר המצג גורם תחושות שליליות, הגוף האנושי מחפש דרכים שונות ומשונות לחזור לשגרה. אצל רבים החזרה לשגרה כרוכה בהתעלמות, הדחקה והכחשה, אבל סביר להניח שאסטרטגיה כזאת תחזיר את הכאבים מהר מהצפוי. לחלק מהמצוקות יש פתרונות בכסף: חינוך, בריאות, שיקום. פתרון כספי מצוי בידי מעטים, ובנוסף, השפעתה של אסטרטגיה זו על הקושי הרגשי, עשויה גם היא להתברר קצרת מועד. כדי למצוא פתרון בר-קיימא לתקלות ומצוקות נדרשת מיומנות אישית בקבלת החלטות. ר' עקביאא בן מהללאל מציע לשקול בתהליך קבלת ההחלטות שלשה שיקולים, כדי שההחלטה לא תביא לידי עבירה: דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. אין מחלוקת מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. אבל כאשר כל חבר קהילה יתן דין וחשבון לרצון הקולקטיבי של קהילתו, הדין יהיה נכון והחשבון יהיה כדאי. מערכות המחשב ידאגו שהקהילה תפעל בכל עניין לפי רצון קהילתי קולקטיבי אותנטי, ולא רצונו של מאן דהוא, מוכשר ככל שיהיה.


השאלה


שאלת היסוד בכל תהליך קבלת החלטות היא: האם לפעול או לא? השיקול יהיה תמיד, האם היעד שווה את המאמץ? האם שכרה של העבודה בצדה? עוד מימי קדם, במהלך דורות רבים, הועברה בשורה מהורה לילדיו: עבודת-כפיים היא ערך חשוב וכל המרבה הרי זה משובח. בדורות האחרונים, דווקא עשיית כסף ללא עבודת כפיים היא הערך החשוב וכל המרבה הרי זה משובח. כיום, אבא עשיר מריבית, יותר טוב מאבא עני מעבודה. בלי השינוי התפיסתי הזה, האפשרות לעשות הרבה כסף בלי לעבוד לא הייתה קיימת. במבחן המציאות הבינארית של פעולה או מחדל. הון פרטי לא נוצר בעבודה עצמית אלא ברווח על עבודת אחרים. הקפיטליזם, השיטה הכלכלית של רוב קהילות בעולם, היא שיטה שמטרתה לאפשר למעטים להתעשר מעבודת הרבים. השיטה יוצרת תהליך דינאמי של הגדלת פערים חברתיים. חלק מהקהילות שיכללו מאוד את השיטה, כך שחלום ההתעשרות הקלה, כשלעצמו, מתחזק ומתדלק את הגדלת הפערים.


הטיות רציונליות


עד לשנים האחרונות, מדע הכלכלה נשען על הנחה שאדם פועל באופן רציונלי. כלומר, אדם סביר יפעל למקסם את התועלת הכלכלית שלו (כסף) אם תהיה לו אפשרות לכך. רוב המודלים הכלכליים, במיקרו ובמאקרו, מבוססים על כך גם היום. במאה האחרונה, הוכיחו מחקרים, שהנחת הרציונליות שגויה.


כאשר אדם נתון להשפעה סביבתית, כמו למשל בתוך קהילה הומוגנית, הוא משנה את התנהגותו באופן שהולם את עם ההומוגניות הקהילתית, ופוגע בתועלת העצמית שלו. התופעה מתקיימת גם כאשר באופן ברור אין בכך תועלת לקהילה, למעט אחדות השורות. גם אדם שנמצא במצוקה, מועד לטעות מבחינת היעילות העצמית. למשל הוא עשוי לתת ערך רב יותר לפתרון שיגרום להקלה מיידית מאשר לפתרון יעיל לאורך זמן.


המצוקה משפיעה גם על ההתנהגות הקבוצתית והקהילתית. אחת ההטיות הרציונליות המוכרות בזמני מצוקה היא התכנסות של הקהילה סביב ערכי המקור ה-"טובים" (סובייקטיבית כמובן) ויצירת ערך מבידול כל מי שאינו שייך לקהילה ותפיסתו כמייצג את הרוע המוחלט. ההיסטוריה הוכיחה שתופעת הלוואי של התכנסות כזאת היא, הקצאת משאבים לעימותים, סכסוכים ומלחמות-שמד נגד אותם צדדים שלישיים, יהיו אשר יהיו, העוינים את הקהילה בעצם שונותם.


סיבה נוספת לקבלת החלטות שגויה הפוגעת בתועלת הקהילתית (גם אם מדובר בקהילה של שניים) היא חוסר אפשרות לשתף פעולה עקב חוסר תקשורת. לדוגמה: דילמת האסיר, או בעיית הגנרלים הביזנטים.


למרות שההטיות הרציונליות הוכחו מחקרית רק בשנים האחרונות, במשך אלפי שנים נוהגים מנהיגי קהילות לעשות שימוש במניפולציות על תודעת הקהילה כדי לעצב אותה לפי האינטרס האישי של המנהיג או של מעגל תומכיו ודורשי טובתו. ברוב המקרים זה לא נגמר בטוב. הצירוף הקטלני של שתי הרעות החולות: יעילותן של ההשפעות הסביבתיות על התודעה האישית, בד בבד עם היעדר כלים לשיתוף פעולה, הביאו קהילות גדולות לאבדון. יש הטוענים שהשפעתן הרעה של שתי התופעות ניכרת באופן נרחב גם בימים אלה, למרות מערכות התקשורת המשוכללות לכאורה. ראו לדוגמה טענות בדבר השפעת רוסיה על השיח החברתי והבחירות בארצות הברית.


המדיה


המצאת אמצעי התקשורת האישיים והציבוריים ושיפורם המתמיד בשנים האחרונות, שיפרו דרמטית את הכלים לשיתוף פעולה בין בני האדם. אבל שיתוף הפעולה, הוסת לכיוון אינטרסים כלכליים של מיעוט חזק בקהילה, שהחוזקתו נמדדת בכסף והיא שואפת לריכוזיות ההון כדי לייעל את השליטה.


כדי לייעל את ההסתה, עשו בעלי הרשתות החברתיות (במימון ההון הריכוזי) שימוש באחת ההטיות הרציונאליות האישיות שהוכחה כיעילה באופן קטלני: השפעתו של מסר שנאה רבה ויעילה יותר יחסית למסר אחווה ושלום, שמגייס פחות אהדה ולייקים ברשתות.


כך הסלימו הרשתות החברתיות גם את אלימות השיח וגם את הויתור על האינטרס האישי, לטובת האינטרס של בעלי הרשתות ומי שמשלם להן. אבל הרשתות דאגו להסתיר היטב בשעשועים חסרי ערך את הכיבוש המתגלגל של תשומת הלב של הקהילה, כדי להפוך אותו לרווח לבעלי המניות.


המסרים הקטלניים המוצגים בדחיפה במסכי הרשתות החברתיות, גורמים להמון לפעול נגד האינטרס של עצמו, בכך שהם הולכים ומקטינים את קבוצות המקור, מדירים ומשניאים את השוליים ההולכים וגדלים ונחלשים. חזקי המרכז סומכים על כך שחלשי השוליים הם קהל שבוי במסגרות שתוכננו על ידי החזקים כדי לשמר את הפערים. ההרס החברתי נשען על שני תהליכים המייצרים פערים הולכים וגדלים:

א. עמעום המסרים העניינים

ב. הדהוד המסרים העויינים

השלב הראשון הכרחי ליעילות השלב השני.


עמעום המסרים, נוטל את משמעותם של מונחים פוליטיים ומייצר אדישות של הציבור לשאלת המדיניות. הדוגמה הבולטת היא שמאל לעומת ימין. רבים מהמצביעים לא מבינים את ההבדל בין שמאל לימין. הם רק יודעים לאיזה מחנה הם משתייכים, כאשר המנהיג הנערץ עליהם מעיד על שייכותו. נטילת המשמעות הופכת את החלוקה בין ימין ושמאל לאקראית ומחלקת את האוכלוסיה בהתפלגות נורמלית בין שמאל לימין. כאשר המסרים העויינים מופצים בקרב אוכלוסיה בעלת התפלגות נורמלית בין שני הגושים, ימין ושמאל, הם יעילים יותר ממסרים של אחדות ואחווה ולכן הם מאפשרים נצחונות דחוקים של הימין. אם השיטה לא מצליחה כנראה שהאוכלוסיה עדיין לא חלשה מספיק. כשהשיטה מצליחה, קבוצת החזקים, הולכת וקטנה בראש הפירמידה, וקבוצת החלשים הולכת וגדלה בבסיס הפירמידה. אבל, לקבוצת החזקים מספיק "להזיז" אחוזונים קטנים בדעת הקהל לכיוונם כדי לזכות בכל הקופה הדמוקרטית.


מצוקות הנובעות מהחלשה מכוונת ומתוכננת של הציבור, גורמות לציבור (ובעיקר לנוער) לתת ערך רב יותר להקלה מיידית הנובעת מצריכה פאסיבית של מידע ללא מאמץ המנוהלות על ידי הפיד, מאשר לפתרון יעיל לאורך זמן, כמו למשל צריכת מידע אקטיבית, בחיפוש מוכוון אינטרס אישי של מימוש עצמי ופתרון. מדובר בתהליך דיסטופי של חורבן אישי וחברתי שתוצאותיו מתבהרות רק לאחר מעשה. בנקודת האל-חזור, שעבוד הנשמות האנושיות לאינטרסים של נותני החסות של הרשתות החברתיות, לא יהיה ניתן לתיקון אלא רק לדרדור נוסף. כיום ניתן לראות סימנים לכך שהדמוקרטיה המערבית חסרת אונים מול הכוח הטכנולוגי הריכוזי. האם זה יתרון או חיסרון?


ההון


גם ההון עושה שימוש בהטיה ראציונלית מוכחת - האופטימיות הנאיבית. כשאדם אחד סבור שבעתיד מצבו יהיה טוב מהממוצע - זו אופטימיות. כאשר הרוב סבור כך, זו נאיביות. העיקרון המרכזי שעובר כחוט שני בשיטה הכלכלית הנוהגת כיום, הוא להעדיף כסף עכשיו על פני קיימות קהילתית הרמונית ארוכת טווח. לכן השיטה מעודדת את את שאיבת ההון מלמטה למעלה, מעניים לעשירים, מהחלשים לחזקים בהתעלם מנזק חברתי. הפילוסופיה בבסיס השיטה הכלכלית היא שיש למקסם את התועלת הכלכלית האובייקטיבית (למשל תל"ג) על ידי הקצאת המשאבים למי שמנצל אותם ביעילות (הגדלת תוצר), ולכן יש לדאוג לכך שהמשאבים יהיו בידי החזקים והעשירים ממילא שהוכיחו כבר שהם יודעים הכי טוב מה לעשות איתו.


כדי להשקיט את מצפונם, המציאו מתכנני שיטת ההון הריכוזי את המושג "כלכלה חופשית", על שם החופש להגדיל פערים. כדי לאזן את התדמית הציבורית של נצלנות כלכלית, טבעו מתכנני השיטה הריכוזית את המונח "היד הנעלמה", שתפקידה לגרום לשיווי משקל בשוק החופשי, דהיינו לחלחל את העושר מלמעלה למטה ולא רק מלמטה למעלה. אבל היד הנעלמה כשמה כן היא - לא קיימת.


בהעדר כוחות מאזנים, השיטה הקיימת מגדילה את הפערים החברתיים והכלכליים ומחלישה את החלשים: נשים, זקנים, נכים ומיעוטים. החיים במצב לוחמה, חוסר וודאות מדיני ובטחוני עושים את התהליך קל יותר. ייתכן שאלימות נגד נשים ואפליה מגדרית, הן רק חלק מתופעות הלוואי של המבנה הכלכלי הפוגעני (ולא ההיפך).


תומכי המבנה הכלכלי הקיים, מעצבים את דעת הקהל בכוח בעלותם על אמצעי התקשורת האקטואלית והמסחרית. סדר היום התקשורתי נקבע בהתאם לאינטרס המסחרי לפיו עדיף להקהילות להתעשר במחיר של פערים חברתיים. לכן, תמונת ייצוג הערכים בתקשורת העולמית היא של אסופת ערכים מדירים ומחלישים, המוגשת לקהל עטופה בהכפשת סטריאוטיפים קהילתיים בקהילות אחרות, לצורך הפרדה, הדרה והחלשה של מי שאינו במעגל הקרוב.


השלטון


הפוליטיקה תומכת במבנה הכלכלי הריכוזי בשני אמצעים עיקריים המבוססים גם הם על הטיות רציונליות מוכחות:


האמצעי הראשון - איומים והחלשה.

ייצור איומים על ביטחון הקהילה וטהרתה מבפנים ומבחוץ, והקצאת משאבים למלחמה באויבים המאיימים. מדיניות הפחדה יעילה מונעת הקצאת משאבים לחינוך ומקבעת את חולשת ההתנגדות למבנה הכלכלי-שלטוני. למשל, כאשר השכר הממוצע למורה נמוך מהשכר הממוצע במשק הסבירות היא שתקבל מורה ברמה מתחת לממוצע לשאר עובדי המשק. התוצאה היא שחינוך הילדים יהיה מתחת לממוצע, וחוזר חלילה. התוצאה הסטטיסטית ברורה וקשה: התדרדרות ערכית בין דורית הנובעת מחינוך מתחת לממוצע.


האמצעי השני - הסרת חסמים רגולטורים

כאשר החזקים מצליחים לתפוס את השלטון הם פועלים לשנות את החוק, כדי להסיר חסמים רגולטורים ולאפשר את החופש הנדרש כדי לדפוק את החלשים ללא סנקציה. הסרת החסמים מאפשרת הגדלת פערים, מחזקת חזקים ומחלישה חלשים. הפטנט של השלטון לכבס את השיטה היא לקרוא לרגולציה, "בירוקרטיה". יש הבדל משמעותי בין השניים והבלבול עובד לטובת החזקים. אינדיקציות נוספות למאמץ להסרת החסמים: תקיפה של בתי המשפט, מינוי נאמני המשטר למשרות ציבור, תקיפת יועצים משפטיים והחלפתם, תקיפת החקיקה הקובעת את האיזונים והבלמים הדמוקרטים ועוד.


בישראל המבנה הנ"ל קיים באופן מובהק ומוקצן עקב ניצול של קהילות את כוחן הפוליטי כדי להשיג זכויות יתר בחוק, כמו הקצאות תקציביות ייחודיות מצד אחד והעדר נשיאה בנטל הקהילתי מצד שני.


תהליך ההידרדרות הערכית וההחלשה התודעתית רלוונטי בעיקר בקהילות חילוניות. קהילה דתית חשופה פחות למסרים מסחריים ומטפחת באדיקות את עולם הערכים שלה (על חשבון הקהילות החילוניות המתדרדרות). קהילות שאינן קרובות למרכזי הכוח, ואינן מוכנות להתקרב אליו, על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות במרכזי הכוח (ובראשן התכנסות סביב ערכי המקור והגדלת הפערים מול השוליים), לא יוכלו לשמור על כוחן והן יצטרכו לבחור בין נוכחות מוחלשת לעזיבה.


הפרספקטיבה


דור שלם של אנושות, הלך שבי אחר יד נעלמה, השתעבד לפיד, והסליל את עצמו וילדיו לצרוך כרטיס השתתפות בריאליטי מהונדס היטב של הרשתות החברתיות, המחוברות לילדים באמצעות ממשקים פיזיים וויזואליים, שההורים רוכשים ומתחזקים היטב. כעת הולך ומסתבר, שכל כרטיס השתתפות כולל גם ספח משנה תודעה.


הדור המטמיע עוד זוכר תחושות רחוקות של עצמאות מחשבתית. ילדיו של הדור המטמיע גדלו לתוך עולם המסכים. המניע אינו משנה. בין זו חוכמה, רשעות, או תמימות - ילדי המטמיעים, צרכני הטיקטוק, כבר לא יודעים אפילו מה לשאול. הם חלשים מהוריהם, מאוקלמים פיזית ונפשית להוויה מקוונת, ונמצאים בחשיפה מלאה ואפקטיבית להשפעות הסטטיסטיות של האינטרסים עסקיים-פרטיים המניעים את גלגלי הרשתות. אם לא יימצא פתרון טכנולוגי קהילתי, הקהילה תמשיך להיות קורבן מעטים חזקים, שיעשו בה כרצונם.


יתכן שהאיזון הבין גושי בישראל ובעולם נשמר רק משום הצורך באותם אחוזונים בודדים כדי להטות את הכף ימינה. המתנגדים יטענו שבפעם הבאה הכף תתהפך שוב שמאלה. אבל גישה זאת נגועה באופטימיות נאיבית. התנועה הקהילתית לכיוון הגרעין היא לא עניין של מספרים אלא של מחוייבות למסגרת הלאומית. אם בעבר האתוס היה כולם בשביל אחד, היום הוא אחד בשביל כולם. הסולידריות החברתית פינתה מקומה להומוגניות תיאולוגית. התנועה הסטטיסטית במצבי משבר היא של התכנסות למרכז. הקהילה התומכת של הפרט, המשמשת כקבוצת ההשפעה, נמצאת היום בבית הכנסת, ולא בחדר האוכל בקיבוץ.


התקווה


למרות התחזית הקודרת להשפעתו הרעה של שוק ההון הריכוזי, יש תקווה, והיא לא נאיבית. בשולי המבנה הכלכלי הריכוזי הקיים, עושה את צעדיו הראשונים יצור טכנולוגי חדש ומרתק, בעל פוטנציאל הרס מיידי לפירמידות ההון ותחלואיהן. החלפת הפירמידות הריכוזיות במבנה חדש יעיל ובריא יותר לקהילה, נשמע חלום רחוק, אבל ייתכן שהוא קרוב מתמיד. הטכנולוגיה החדשה מהווה תשתית להקמת קהילות מקוונות, שכוחן הייחודי, נותן תקווה מחודשת לדור המסכים ואפשרות כפרה לדור המטמיעים.


מומחי מחשבים ופעילים חברתיים, תמימי דעים שיש כיום טכנולוגיות המאפשרות לכל אחד ליזום הקמת קבוצות וקהילות, שיפעלו ללא נציג או מנהיג. פעילים חברתיים מאמינים שזו שיטת הממשל החדשה שתחליף את הדמוקרטיה ותהיה טובה ויעילה הימנה. הרעיון של קהילות מבוזרות המתנהלות באופן עצמאי לחלוטין, ללא נציג או מנהיג, על תשתית טכנולוגית כבר קיים.


אבל לבעלי העניין בשימור המבנה הקיים, אין סיבה לתמוך בטכנולוגיה להקמת קהילות אוטונומיות. לכן, בשלב זה, אין קרקע פוריה לצמיחתם. היישומים החדשים, מאפשרים להיפטר ממנהיגים כושלים ונציגים שרואים את טובת עצמם. לכן הם נתקלים מיד בחומה בצורה והתקפות נגד מבאישות וקטלניות מצד הממסד המסורתי של ההון הריכוזי, כדי להרחיק אותו מהציבור (כזכור, מסר מפלג יעיל יותר).



הדילמה


אם היינו יכולים לנהוג באופן טבעי, חופשי מהשפעות סביבתיות, כגון ההשפעה הרעה של ההטיות הקהילתיות, היינו ככל הנראה מקבלים את החלטות נכונות, שממקסמת את התועלת שלנו, באופן אישי ויחסית לחברה. אבל האדם, כיצור חברתי, פועל תמיד בתוך קהילה שמקשה להשתחרר מהשפעתה, הטובה כרעה: בבית ובעבודה, בבית הספר ובתחביבים, בשכונה, בעיר ובמדינה. לכל קהילה יש את השפעה על קבלת ההחלטות ולעיתים השפעות מנוגדות יוצרות דילמה קשה. התמודדות עם דילמות מסוג זה, מצריכה כלים שיאפשרות להתגבר על הטיות קהילתיות, כדי לשפר את התועלת האישית, ולמקסם אותה ביחס לתועלתם של האחרים.


מדובר במפה של אינטרסים, מורכבת וקשה להבנה ולהרכבה. אין דרך כיום (חוץ מהדת) למצוא מראש תשובות לכל הדילמות, שמעמידה המפה בפני ההולכים בה. יעילות הדת נובעת מהיתרון בפתרון דילמות. מי שרוצה להיות מסוגל לפתור דילמות באופן יעיל ויציב לאורך זמן, צריך לשאול את עצמו איך לקבל את ההחלטה ולא איזו החלטה לקבל. לכן, מערכת כללים פומבית, ידועה וסדורה מראש, שהוכחה כיעילה לאושרם של המונים, עשויה לשמש הבחירה נכונה של מפת דרכים לחיי נצח נינוחים ומאושרים.


כמו בפתרונה של דילמת האסיר, כאשר נותנים למשתתפים לשחק מספר סיבובים בלתי מוגבל, עד מהרה יגיעו לשיתוף פעולה יציב ושגרתי. אבל כאשר נותנים למשתתפים מועד סיום, רגע לפני מועד הסיום כל אחד מהצדדים יפעל למקסם את תועלתו ללא התחשבות בצד השני. לכן בהינתן יום סיום, הצדדים ינהגו ביום שלפניו, בדיוק כפי שנהגו ביום הסיום וחוזר חלילה יומיים לפני, שלושה לפני וכו'. אם כן, משחק יומיומי של דילמת האסיר ללא תאריך תפוגה מביא לשיתוף פעולה בין הצדדים, אבל המודל מתהפך כשיש תאריך תפוגה. ברגע שהצדדים מפנימים את תאריך התפוגה שיתוף הפעולה מתפוגג והצעד הבא יהיה צעד של אינטרס אישי לעומתי, ולא שיתוף פעולה. במבחן המציאות, לחיים יש מועד תפוגה קרוב וידוע (אקטוארית), לכן המסקנה הסטטיסטית מדילמת האסיר, שלא ניתן לפתור דילמה רבת משתתפים ולהגיע להסכמות בין צדדים למחלוקת ללא קיומה של תקשורת או גורם מתווך.


המוסר


לא ניתן לעצב תהליך קבלת החלטות בלי להסכים על יסודות מוסריים. אבל ברור שכדי לקבל החלטות באופן ראוי ויעיל מבלי לערוך דיון מעמיק בשאלות מוסריות, יש לסמוך על התהליך שיקח אותנו למקום שאנחנו רוצים להגיע אליו, והוא: פתרון מוסכם ויציב ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה. כידוע, כדי להגיע לפתרון מוסכם בתנאים משתנים אין מנוס אלא לקיים הידברות ומשא ומתן. עקרון זה נכון הן לגבי מחלוקות והן לגבי דילמות. למעשה, כל מחלוקת היא אוסף של הדילמות האישיות של הצדדים, ולכן כל פתרון של מחלוקת הוא פתרון של דילמות אישיות של הצדדים למחלוקת. כאשר מוצא אדם דרך לפתרון דילמות, היא צריכה כמובן להלום את ערכי המוסר שלו.


אדם יכול כמובן לאמץ דת ככלי לקבלת החלטות מוסריות, ובמקום לנהל שיח מוסכם הוא מקבל את הנחיות בעל הסמכות הרוחנית. צמצום יכולת הבחירה גורם בדרך כלל להגדלת האושר, בגלל החיסכון בהתלבטויות ואכזבות. אבל לעיתים, כאשר אדם מאמץ דת מנקודת חולשה, הוא עשוי למצוא אותה כלא מספקת מרגע שיתחזק. לעומת זאת, אדם הבוחר בדת כבחירה מודעת ומושכלת, עשוי למצוא בה משענת יציבה וארוכת שנים. ההבדל הוא שגם במסגרת הדת אדם צריך למצוא את היכולת לקבל החלטות באופן יעיל, המשיא את התועלת האישית והקהילתית.


בעיית הנציג טוענת שעצתו של נציג או מנהיג מעדיפה, מטבע הדברים, את האינטרס האישי של עצמו. לא מדובר רק בשחיתות ציבורית. גם נציג הרואה את האינטרס הציבורי, ישיא עצה לפי תפיסתו האישית את ההרמוניה החברתית ולאו דווקא את האינטרס של מקבל העצה. ייתכן, שקיים תצריף אחר של האינטרסים האישיים של חברי הקהילה שיאפשר חלוקה יעילה יותר של תועלות חברי הקהילה והלימתן להעדפות האישיות של חברי הקהילה. ייתכן שקיים מודל מבוזר לשיתוף פעולה ללא נציג או מנהיג.



המשא ומתן


לצורך ההגדרתו של המונח "משא ומתן" יש להניח שתי הנחות, העומדות ביסוד המודל הבינארי:

הנחה 1: כל דילמה היא פער בין הרצוי (לנו) למצוי (במציאות).

הנחה 2: אפשר לסגור כל פער בין הרצוי למצוי בשתי דרכים: מהמצוי לרצוי (הגשמה) או מהרצוי למצוי (קבלה).

"הצדדים למחלוקת" יכולים להיות גם שתי עמדות בדילמה אישית.

לאור הנ"ל, מגדיר מודל הפתרון הבינארי את המונח "משא ומתן" כך:

תהליך תקשורת אישית, בין אישית וקהילתית, במטרה לפתור דילמות אישיות באופן יעיל ומוסכם.


יש הרבה שיטות של משא ומתן לקראת הסכם. אבל אם צדדים לקונפליקט רוצים להגיע למקום היעיל המשותף, עליהם לסגור את הפער בין הרצוי למצוי על ידי גיבוש רצון קולקטיבי משותף. כדי לעשות זאת אין מנוס, מפני קיום תקשורת בין הצדדים לסכסוך. אבל ניהול תקשורת במהלך סכסוך מצריכה כל צד להתמודד עם מצוקות שמייצר סכסוך, ופוגעות בשיקול הדעת, בגלל ההטיות הרציונליות. לכן, במהלך סכסוך יש להקפיד לקיים תקשורת אמצעית, מבוקרת ומובנית, כדי לכוון את הסכסוך לכיוון הנכון, ולשמור עליו על מסילת ההסכמות למרות ההטיות הרציונליות. תקשורת מובנית תמנע הסלמה ותעצור את הידרדרות של הסכסוך כתוצאה מהתנהגות ספונטנית חופשית שמקורה במצוקה.


הבחירה


ביסודה של כל מחלוקת מורכבת, רבת משתתפים, ארוכת שנים, עומדת רק בחירה בינארית אחת. בכל רגע נתון עומדות בפני הצדדים למחלוקת רק שתי אפשרויות, בלי קשר להיקף הסכסוך, השלב בו הוא נמצא או העניין שבמחלוקת. המכנה המשותף בכל מחלוקת היא השאלה: האם להתאים את הרצוי למצוי או את המצוי לרצוי. כמו תוכנת מחשב, הטבע האנושי בסופו של דבר בוחר רק בין שתי אפשרויות. האם לעמוד על שלי או לוותר, האם להתעקש על דרך עצמאית או לדהור עם העדר, האם להילחם או לוותר. כל אלה נוסחים שונים לשאלה בינארית זהה, להפכיל מאמץ או לא, להיות או לא להיות, שנשאלה גם על ידי אותלו (שייקספיר) וגם על ידי דון ג'ובאני (מוצרט). רוב בני האדם נאלצים לשאול את עצמם להיות או לא להיות, כשהם כבר בסחרור חסר שליטה, כאשר מבחר האופציות הריאליות שלהם הולך ומצטמצם, והם שבויים בסחרור של קרוסלה שכולם נהנים ממנה ורק הם לא. רובם מעדיפים להמשיך להסתחרר עד מוות.


תארו לכם דונם אדמה אשר שניים טוענים לבעלות עליו מימים ימימה. האחד טוען להבטחה אלוהית וזכות אבות, והאחר טוען לבעלות מכוח חזקה מנחילה במשך מאות ואולי אלפי שנים. שני הצדדים רואים בדונם אדמה זה קודש הקודשים, והצורך שלהם לנהוג בה מנהג בעלים ולסלק מסיגי גבול הוא מצוות אלוהים חיים. בהנחה סבירה, שהצדדים לסכסוך לא יהיו מוכנים לחיות באדמתם, בשליטת אחרים ובתוך מגבלות על חופש התנועה והביטוי. עמדות בפני הצדדים רק 2 אפשרויות:

א. להילחם עד מוות.

ב. לחלוק בשטח.

אין אפשרות אחרת.


אם נניח שהסיכוי לנצח במלחמה הוא 50%, עומדת בפני אם המשפחה דילמה פשוטה יחסית:

אני שולחת את בני למוות. בסיכוי של 50%.

אני מבטיחה את חייו בני תמורת 50% מהשטח.

מבחינה סטטיסטית, הילד ימות אחרי 2 מלחמות, לכן בסופו של דבר מדובר במוות ודאי. יש כמובן טעויות סטטיסטיות. למשל, בישראל יש אמהות, ששני ילדים שילדו נהרגו באותה מלחמה.


במציאות הסיכוי למות בחלק המלחמות נמוך משמעותית, אבל גם אם הסיכוי באחוזים יורד, ההחלטה ההורית לסכן ילד במלחמה לא מאבדת ממשקלה. בנוסף, אין וודאות שהמצב הקיים יישאר ושהסיכוי למות במלחמה הבאה אכן יהיה נמוך מ-50%. במצב של היום ייתכן ששיעור המתים יהיה גבוה הרבה יותר, לא רק בקרב החיילים אלא גם בקרב האזרחים. כל אמא יודעת, כדי לשלוח ילד למות, צריך אמונה גדולה בקדושת ה-50% הנותרים מהאדמה שבה לא ייקבר (במקרה של הפסד), אחרת, הבן יחיה ו- 50% מהשטח יספיקו לתמיד. כדי לייצר את האמונה הגדולה לפיה "טוב מותי מחיי", צריך מכונת תעמולה מסיבית ויעילה, או מצוקות שלא ניתן לסבול עוד.


ההתחלה


כדי להבין את משמעות הלחץ החברתי על התודעה הקולקטיבית חשוב לספר את סיפורם של זוג, שייתכן שאתם מכירים. זה אמנם לא סיפר מהשנים האחרונות אבל מדי פעם הסיפור עולה לכותרות. גם אם אתם לא מכירים את הסיפור הזה, אתם בוודאי מכירים זוג כזה.

ובכן, מדובר בבני זוג, גבר ואשה, שחיו חיי משפחה מאושרים. לאחר אסון משפחתי, אחד מבני הזוג (נגלה בהמשך אם זה הגבר או האשה), ברגע של חולשה, נופל קורבן למזימת נוכלות ועושה מעשה אסור בתכלית האיסור. ההשלכות של המעשה האסור היו, למרבה הצער, הרסניות לשני בני הזוג, והן ודנו את הזוג לחיי סבל מעתה ואילך. למרות התקלה הקשה והאחריות הברורה של הצד הפוגע, הצד הנפגע מחליט להישאר בזוגיות ולהמשיך את חיי המשפחה.

מכירים זוג כזה?


בשלב הזה לכל אחד מאתנו יש תמונה בראש, מי במשחק התפקידים הזה הוא הגבר ומי האשה. אם אתם חושבים שהגבר מועד לתקלות והאשה נוהגת לסלוח, אתם לא לבד. הרוב חושבים שהגבר מועד למעשי פורענות והאשה תדאג לסדר. אבל הסיפור הופך למעניין עוד יותר כאשר מבינים שזהו סיפור הגירוש מגן עדן. אבל, בסיפור המקראי המספר (גבר כנראה), טרח להחליף את היוצרות: האישה היא המועדת לתקלות והגבר הוא סלחן המחזיק את המשפחה שלמה למרות התקלה. למרות שהמציאות המגדרית מביאה למסקנה מסוימת, היה חשוב למספר המקראי לחנך את הקהילה למסקנה אחרת.


כך, בחולשתן, שהחלה עוד בהסכמה לעיוות המציאות המקראית, מסכימות נשות הקהילה לשלוח את הילדים למוות. באופן אישי, בסופו של יום, עומדת החלטה בינארית בפני האם: האם הבן ימות בגלל לחץ הקהילתי שמופעל עלי או עלי לעמוד בלחץ הקהילתי ולהציל את הבן. גם כאן הסיפור המקראי נותן עצה טובה: "קח את בנך את יחידך". אבל במקרה הזה אפילו הסופר המקראי הבין שרק אבות מסוגלים לכך. אמהות לא. אצל האמא, כאמור, הילד לא ניצל בסוף, אלא מת. לפחות אחד מהם.


אמנם, יש גם אפשרות שכך קרו הדברים באמת (גן עדן, עקדה וכו') אבל גבר שמאמין בכך, יצטרך עדיין לפצח את החידה, מדוע אמהות שולחות את ילדיהן למות על קידוש האדמה. אשה ששולחת את הילדים למות על קידוש השם, תמצא נחמה בכך, שהשם הוא בסך הכל, הרצון הקולקטיבי של הקהילה. נציג קהילה שיחליט על מלחמה לכיבוש האדמה, עשוי אמנם לנצח, אבל ההיסטוריה תוכיח, שבצד ברכת הניצחון קיימת תמיד גם קללת הכיבוש (דברים, פרשת ראה).


כדי לבחור לעצמנו את הבחירות הנכונות בשלל דילמות החיים, עדיף לקבל החלטות נטולות השפעות. כדי לנטרל השפעות על תהליך קבלת ההחלטות, נדרש תהליך מובנה וידוע מראש, שמביא בחשבון בכל רגע נתון את הרצון האישי הבסיסי ככל שניתן ללא השפעות חיצוניות. רק אחרי שנדע מה אנחנו באמת רוצים נוכל להתחיל לחשוב על חלוקה מחדש של נכסים ושירותים.


העצירה


על מנת לשתף פעולה עם הכלל, נדרש מאמץ. אבל כדי להתנגד לכלל נדרש כאב. במציאות, יכול כל אדם לאבד את מסלול חייו ולמצוא עצמו מסוחרר שלא ברצונו בקרוסלה שמונעת בכוחות גדולים של דעת קהל, מוסכמות ואיסורים. כמו במציאות, כדי לעצור את הקרוסלה, צריך לשים רגל על הקרקע. בהתחלה זה שורט וכואב. רק לאחר מכן, הקרוסלה מאיטה, ולבסוף היא עוצרת. הפלא האמיתי קורה כאשר הקרוסלה, וכל מי שיושב עליה, מתחילים להסתובב מחדש והפעם סביב הרגל. בשלב זה כל השותפים האחרים לסחרור כבר יכולים לספר, שלמעשה הם בכלל לא נהנו אלא הרגישו שבויים ושיתפו פעולה בלית ברירה.


השאלה, איך עושים זאת?! איך מורידים את הרגל לצורך עצירת הסחרור? איך מקבלים החלטה ללא השפעה סביבתית? איך מתמודדים עם הכאב השורף של התמודדות מול תנועת ההמון הסוחפת? (שיכולה להיות כמובן גם לחץ מאדם חשוב אחד). הרי אפשר גם להתרסק במהלך העצירה. גם כאשר בולמים מכונית בצורה לא מבוקרת הדבר כרוך לא פעם באובדן שליטה, סחרור והתהפכות.


הפירוק


חוקרי תנועה גילו מזמן: כדי לבלום באופן יעיל, הנהג צריך לפעול בניגוד לאינסטינקט המקורי שלו. במקום ללחוץ לחיצה ארוכה על דוושת הבלם בכל הכוח, על הנהג "לפמפם" לחיצות בלם לסירוגין. לא צריך להיות גאון כדי להבין שכאשר עולה צורך בבלימת חירום, כל נהג יתקשה מאוד לזכור לפמפם לסירוגין כאשר הקיר מתקרב במהירות מטורפת. סביר יותר שילחץ לחיצה אינסטינקטיבית חזקה רצופה וארוכה. לכן, תעשיית הרכב גייסה את מחשב הרכב לעזרה. רכיב ממומחשב מחובר למערכת הבלמים, הוא מפעיל את הבלם לסירוגין במהירות רבה (מדמה פמפום). למערכת הזאת קוראים ABS - Anti-lock Braking System והיא מותקנת בכל הרכבים בעולם. בעת בלימת חירום, הנהג לוחץ לחיצה ארוכה וחזקה על הבלם, אבל הטכנולוגיה שוברת את המאמץ לחלקים קטנים, מאפשרת לגלגל להסתובב באופן מבוקר תוך כדי בלימה, מרחק הבלימה מצטמצם והנהג משיג שליטה ברכב גם במהלך הבלימה.


אם נתייחס לסכסוך שיצא משליטה כמו מכונית דוהרת שיש לבלום אותה לפני התנגשות בלתי נמנעת בקיר, נצטרך להכיר בעובדה שאם צד בוחר במהלך סכסוך לנקוט עמדה חד פעמי קשיחה ורצופה ללא תקשורת הדבר עלולה לגרום להתרסקות שלו ושל כל השותפים לסכסוך. מצד שני, גם תקשורת ספונטנית ובלתי מבוקרת עשויה להסלים את הסכסוך. כזכור, מסרים של שנאה יעילים יותר והשפעתם רבה יותר על חיזוק העמדה או שינויה.


כדי להאט סכסוכים ולעצור אותם, יש לאפשר לצדדים לסכסוך לנהל תקשורת בערוץ מוגבל, באמצעי מתווך, בצעדים קטנים ככל שניתן, ובתהליך מובנה מראש שאינו מאפשר לצדדים להשפיע עליו באמצעות תגובות ספונטניות. תהליך כזה מקצר את הזמן הנדרש להסכמה, מאפשר שליטה על תהליך הפיוס, כדי לכוון אותו למקום הוגן מוסכם ומתאים, ומצמצם את המשאבים שהסכסוך מטיל על הקופה הציבורית.


העצה


מי שאינו מסוגל לרכוש פתרון למצוקות רגשיות, בין אם אין לו את המשאבים ובין אם גילה, שמשאבים חומריים שבבעלותו אינם מביאים נחמה לנפש, זקוק לסיוע בקבלת החלטות. בייחוד, במצבי דחק. הבעיה המרכזית בסיוע אנושי במצבים כאלה הוא שעצות הן תמיד בעיני נותן העצה, והן אינן בהכרח רלוונטיות למקבל העצה.


גם עצות מבעל סמכות (למשל הורה, מורה, מעסיק) עלולות להיות לא יעילות בגלל השפעתו המכרעת על התשוקה האינדיבידואלית. למרות שלבעל הסמכות יש אינטרס ברווחתו ויעילותו של המתלבט במצוקה, עצתו אינה בהכרח הפתרון היעיל של המתלבט. עצות מתוך האינטרס של הורה ברווחתו של הילד עלולות להגביל את התפתחות הילד. עצות מתוך האינטרס של המעסיק ביעילותו של העובד, עלולות להגביל את הקריירה של העובד. הספק בדבר יעילות עצתו של בעל הסמכות רלוונטי לא רק למתלבט התלוי או הכפיף, אלא גם לבעל הסמכות עצמו.


הרעיון הבינארי מבוסס על נקודת מוצא לפיה, הפתרון הנכון להתמודדות אישית יעילה עם כשלונות ותקלות חייב להיות מבוסס על בחירה עצמית. חשוב להתייעץ ולהקשיב אבל שיקול הדעת העצמי והאחריות האישית לבחירה (כן או לא) ותוצאותיה, הן הבטוחות היחידות להתמודדות יעילה עם בשורות רעות, שיגיעו (אולי) בעקבות הבחירה. ההתמודדות של אדם עם תקלות יעילה יותר, כאשר מדובר בתקלות פרי בחירה אישית. הדבר נכון גם לגבי תקלה הנוחתת בהפתעה גמורה, וללא שום מעורבות אישית של הקרבן.


היכולת של בעל הסמכות לתמוך בדעה העצמאית של המתלבט היא הדרך היעילה ביותר להביא את מערכות היחסים למקום האידיאלי שלהן. גם מערכת היחסים בין המתלבט לבין נותן העצה, וגם מערכת היחסים בין המתלבט לבין מושא ההתלבטות. תחילת תהליך גיבוש העצמאות האישית מתחיל בגילאים מוקדמים. הורה שיפספס זאת, וינסה להנחיל את ערכיו, ללא קשר לאנרגיה העצמאית של הילד, יגרום לכל מתבגר לריחוק, והעדר השפעה הורית. שימוש בתהליך מובנה ופשוט של קבלת החלטות עשוי לסייע לכל אדם מגיל ההתבגרות ואילך, לקיים חיים הרמונים ומשמעותיים ולאפשר לו התמודדות יעילה עם תקלות ומצוקות אישיות וחברתיות.


קהילות שיאמצו כללים יעילים לקבלת החלטות קהילתית, עשויות לשפר את מצבן ואת מצב חברי הקהילה, יחסית לשיטה הקהילתית הרווחת בעולם לפיה הרצון הקולקטיבי הוא רצונו של הנציג הנבחר. או גרוע מכך, רצונו של הנציג שמונה בכוח. לכן, יש חשיבות להנחלת כלים לקבלת החלטות עצמאיות שמביאות בחשבון את השאיפות העצמיות ללא השפעה חיצונית, ואפילו לא השפעה של בעלי סמכות.


כאשר אין לאדם עמדה עצמאית הוא אינו יכול לקבל את ההחלטה היסודית ביותר בכל דילמה: האם לעמוד על שלי או לזרום עם הזרם. כי אין לו משהו משלו לעמוד עליו. קיומו האינדיבידואלי של אדם ללא עמדה, חסר משמעות, והוא נע ונד באופן אקראי בתוך בתנועה נחילית כאחד הזרזירים, המסייע לתפעל את המאמץ הקהילתי האטרקטיבי וחסר התוחלת, למעט העברת הזמן עם החבר'ה.


המחשב


היצר האינסטינקטיבי לביצוע טעויות בזמן משבר, הוא קושי אנושי טבעי הכרוך בקבלת החלטות במצבי דחק, כתוצאה מלחץ חברתי וקושי בתקשורת. איך למרות זאת, מנהלים תקשורת, עם עצמך ועם אחרים? איך שומרים על תקשורת מבוקרת מצומצמת ובצעדים קטנים, כאשר היכולת לקבל עצות וסיוע אנושי מוגבלת בגלל השפעות והטיות? האם גם כאן המחשב יכול לסייע בקבלת החלטות מעבר למתן מידע? האם מחשב יכול לעשות עבודה הדורשת מיומנות רגשית, כמו גישור? (כן או לא?)


עבודת המחשב מבוססת רק על שני רכיבים : אפס ואחד. מנקודת מבט לוגית, גם ביסודו של הסכסוך עומדים שני רכיבים (הסכמה או אי הסכמה). היישום של מודל בינארי במהלך קונפליקטים אינו חדש למערכת המשפט. התפיסה הבינארית עוברת כחוט השני בסכסוכים הנדונים בבית המשפט כיום. כל שלב בהליך האדברסרי ניתן לביצוע באמצעות היגדים תמציתיים עם ערך בינארי של כן או לא (תביעה, הגנה, תצהירים, חקירות נגדיות במיוחד, סיכומים, מו"מ לפשרה, החלטות ופסקי דין). כבר היום ניתן ליישם את המודל במסגרת החוקית הקיימת. אבל התמריצים לבעלי העניין במבנה הכלכלי הקיים של מערכת המשפט, הפוכים. ההליך המשפטי אינו יעיל בגלל שכל בעלי הענין בסכסוך מרוויחים מכך שהוא מתנהל באופן לא יעיל.


הגישור


מומחים טוענים שאפשר לסווג את כל בעיות העולם לשלוש קטגוריות: תפיסה רגש ותקשורת. מודל הפתרון הבינארי כולל את כל השלבים האלה בדרך לפתרון הבעיה: 1) תפיסה והבנה, 2) רגש ואמונה, 3) תקשורת מובנית. לפי המודל כל מצוקה היא פער בין הרצוי למצוי שניתן לסגור בשתי דרכים: הבנה ואמונה. ההבנה היא התפיסה. והאמונה הוא הרגש. תהליך הסגירה מתנהל במודל תקשורתי מובנה ומוגדר מראש. רבות מהדילמות נפתרות על ידי שינוי ההבנה של תפיסת המציאות. חלק מהדילמות יפתרו על ידי בניית אמון בין הצדדים. אמון הוא הרגש הנדרש כאשר כל מה שניתן להבנה כבר הובן (כמו אירועים עתידיים או מורכבים מכפי התפיסה האישית). כדי לפתור את כל הדילמות, על כל אחד מאתנו לנהל תקשורת עם עצמו ועם אחרים, במהלכה עליו להשיב בכל פעם רק על שאלה אחת המשותפת לכל הדילמות והיא: להיות או לא להיות, ולהשיב רק ב-כן או לא.


פירוט העמדות בצורה תמציתית וספציפית והצמדת ערך הבינארי להיגד (עמדה בסכסוך) - אפס (לא מסכים) או אחד (מסכים). יוצרת את מפת העמדות הראשונה בסכסוך. ניתן לטעות ולחשוב שהמודל הבינארי הוא טכני ומתעלם מהצורך הרגשי ומהיסודות הידועים של הגישור אבל טעות זו צפויה והיא, כשלעצמה, מהווה פער של הבנה לגבי המודל. פער שמיד נסגור.

המודל הבינארי מאפשר שיקוף מלא של עמדת הצד השני, באמצעות שאלות כן לא:

השוכר ישאל: "תני לי בבקשה לוודא שהבנתי אותך בנקודה זאת. את מבקשת ערבות בנקאית על שלושה חודשי שכירות של הדירה, נכון?"


לאחר שהצדדים פורסים את מפת העמדות הראשונה באופן מפורט על שולחן המשא ומתן, מתקבלת הבנה מלאה של ההסכמות והמחלוקות. בשלב זה, כל צד יתייחס לעמדת הצד השני באופן בינארי: מוסכם או לא מוסכם. לאחר שכל צד יקבל את תגובת הצד השני, הצדדים ישמחו לגלות הסכמות שלא ידעו על קיומן, ויתאכזבו לגלות מחלוקות שלא ידעו על קיומן. בסוף שלב זה, המחלוקות יהיו מנוסחות באופן תמציתי ספציפי ומדויק ויאפשרו הגדרה מדוייקת של היקף הסכסוך וריכוז המאמצים לפתרונות היעיל.


בשלב הבא, יונחו הצדדים לקדם את השיחה באותה תבנית של שאלות כן לא, כאשר כל צד שואל את עצמו על עמדתיו השנויות במחלוקת, למה?" ומסביר זאת על ידי הצגת שאלה תמציתית וספציפית שהתשובה עליה היא כן או לא. במקרה של הסכמה, אין צורך להמשיך את השיחה בנקודה המוסכמת, אלא אם ההסכמה שתשנה בעתיד. במקרה של מחלוקת, המשיב ינסח טענות ספציפיות ותמציתיות המסבירות את אי ההסכמה. ("למה לא?"). למשל, כאשר שוכר אינו מסכים לתת ערבות הבנקאית, עליו לנסח שאלה חדשה:

השוכר: כדי להנפיק ערבות בנקאית צריך להפקיד את כל הסכום בבנק ולשלם עמלה גבוהה. האם שטר חוב יספיק?

הצד השני ינהג באותו אופן, וינסח גם הוא טענות ספציפיות ותמציתיות המסבירות מדוע ההסכמה צריכה להיות לפי עמדתו ("למה כן?"). למשל:

המשכירה: שטר חוב מצריך טרחה והוצאות כדי לממש אותו. המינימום שאני מוכנה זה שיק בנקאי. אמנם צריך להפקיד את הכסף אבל העמלה נמוכה משמעותית.

מדובר בתהליך איטרטיבי מחזורי של פירוק מחלוקות, והפיכת עמדות לאינטרסים. למשל:

השוכר: תהיה לי אפשרות להשיג את הכסף עוד חודשיים. ממילא את מחזיקה שיקים של השכירות לכל התקופה. האם אוכל להעביר לך שיק בנקאי בעוד חודשיים?


כאשר כל האינטרסים של הצדדים מונחים על השולחן, ניהול השיח הבינארי, יאתר נקודות חפיפה באינטרסים, באמצעות איסוף של רכיבי ההסכמות, קטנים ככל שיהיו, גם במקרה מחלוקת וגם במקרה של שיתוף פעולה. הדיון הבינארי על נקודות החפיפה, מאלץ את הצדדים לפתרונות של חלוקה מחדש. בשלב זה, ההצלחה בתהליך תעודד את הצדדים לאמץ גם פתרונות מחוץ לקופסא. למרות שבנקודת המוצא בדקנו רק שאין מניעה ליישם תקשורת בינארית לפתרון הסכסוך, לאחר שמנסים את המודל, בדיעבד, אין סיבה להפסיק ולהשתמש בו, עד לפתרון היעיל ביותר לצדדים.


כאשר כל אחד מהצדדים רשאי רק לשאול שאלת כן/לא תמציתית וספציפית והצד השני רשאי רק להשיב כן או לא, וכמובן גם לשאול באותו אופן, לאורך כל תהליך פירוק הסכסוך לגורמיו, הפתרון המתקבל בסופו של דבר הוא היעיל ביותר (BATNA). התהליך יביא מעת לעת לנקודות משבר וחוסר אמון בו או בצד השני, לפעמים הדרך לפתרון היעיל, דורשת יזימת הליך המשפטי או המשכו, אבל בכל שלב, המודל יוודא, שבאמת אין דרך כדאית יותר ואין פתרון יעיל יותר.


הכשל


הטכניקה של מודל הפתרון הבינארי קלה לתיאור אבל קשה לביצוע. אנשים לא אוהבים להשיב על שאלות כן או לא. לכן, התהליך דורש סיוע חיצוני של מתווך או מגשר, לא בהכרח אנושי. על אתגר זה, קל יחסית להתגבר. אולם, הבעיה המרכזית שמונעת מאימוץ רחב של השיטה היא, שהאינטרסים הכלכליים של המבנה המשפטי הקיים, מונעים אימוץ תהליכים יעילים לפתרון סכסוכים. או במילים אחרות: לאף אחד מבעלי העניין במערכת המשפט אין אינטרס לפתור סכסוכים מהר ובזול.


הנורמה המשפטית הקיימת עוצבה לפי ערכי ההון ותפקידה לתמוך ביציבות וביעילות של המבנה הכלכלי הקיים. לכן, מערכת המשפט מקנה לצד החזק בסכסוך יתרון יחסי מכריע ולכן אין סיכוי מעשי לשינוי בשיטה המשפטית או ייעולה. מערכת משפט איטית ויקרה, מענישה את הצד החלש, בעצם זה שהיא מחייבת אותו לסבול לקבל ממנה שירות יקר וארוך. גם אם החלש ינצח בסוף ויזכה או יזוכה, הוא כבר קיבל את העונש שלו בעצם האילוץ להיגרר להליך המשפטי, גם כתובע, ועל אחת כמה וכמה כנתבע.


מחקר שנערך בבתי הדין לעבודה הוכיח: כאשר החלשים מתפשרים בשלב מוקדם יותר של המשפט, הם מקבלים ערך מופחת יחסית למה שהיו מקבלים בפסק דין. לכן תהליך לפתרון סכסוכים באופן הוגן זול ומהיר אינו אטרקטיבי לצד חזק. המעסיקים, בעלי העסקים, שבעי רצון מהמצב הקיים, ואף גורם כלכלי משמעותי (הצד החזק בדוגמה לעיל) לא משקיע משאבים למצוא פתרונות יעילים לפתרון סכסוכים בחברה בה יש פערים חברתיים גדולים בין חלשים לחזקים ומערכת משפט איטית. אם מערכת המשפט תהיה יעילה יותר, החזקים יאבדו יתרון תחרותי משמעותי שאין להם סיבה לוותר עליו - עינוי הדין.


המסרים לציבור ממערכת המשפט, וחוסר היכולת שלה לתת מענה יעיל זול ומהיר, זולגים לחיי היומיום של כולנו, בבית, בעבודה ובעסקים ומציבים כל מחלוקת ככלי בידיו של החזק בתוך מערכת היחסים, עם אינטרס מינימלי לפתור אותה מהר ובזול. בהעדר כלים לשיתוף פעולה יעיל בין החלשים אין להם סיכוי להתמודד מול התופעה. כך למשל, השגרה "הנעימה" של פערי השכר המגדריים בתעסוקה, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, נשענת על מדיניות גברית, ואינה מופרעת בדבר. כל המסגרות הקהילתיות, כולל הדת, עוצבו בידי גברים והן מנוהלות בידי גברים (בבית בעבודה ובעסקים). אשה, המשתפת פעולה עם מערכת כזאת נאלצת לאמץ את אמות המידה הגבריות ולפיכך מבחינה מגדרית היא גבר ולא אשה.


התיאוריה


המודל הבינארי לקבלת החלטות מציע תהליך לפתרון סכסוכים ומחלוקות. התהליך יכול להיות אישי, דו צדדי או רב צדדי. המודל מניח שכל סכסוך מורכב בסוף מכמה מחלוקות פשוטות. לכן צדדים לסכסוך יכולים להסכים מראש על ניסוח הסכסוך בשאלות כן לא, בהתאם למחלוקות, ולהעביר להכרעה של חמישה שופטים בדימוס שיצטרכו רק להשיב כן או לא. במצב כזה הצדדים יכולים לקבל פסק דין בתוך ימים (במקום בתוך שנים) ובעלות זניחה יחסית, להוצאה הכרוכה בניהול הליך משפטי.


כדי לזקק את המחלוקת לשאלות כן/לא, הצדדים יצטרכו לנהל ביניהם תקשורת, בתנאים סביבתיים לא קלים של יצרים רעילים. לכן הם יתקשו לעשות זאת ללא כלי-עזר שיכוון אותם למבנה התקשורת הרצוי והיעיל בנסיבות. תקשורת בינארית מתאימה בדיוק לתפקיד זה, וכלי תקשורת טכנולוגי המאלץ את הצדדים לנהל תקשורת מסוג זה, מצריך את הצדדים ליצור מפת סכסוך מפורטת.


כל התייחסות לשינוי בתהליך יישוב הסכסוכים המדינתי צריכה לקחת בחשבון שלכאורה מדובר במהלך מורכב וקשה לביצוע. על אחת כמה וכמה שהשינוי הנדרש הוא "נגד הזרם". פתרון מהיר ויעיל לסכסוכים לא מתאים לצד החזק, שכוחו בהתמשכות ההליך והאיום שהוא מטיל על הצד השני. לעת עתה, במבחן התוצאה, החזק קובע. למרות זאת, כאשר החלשים יאמצו כלים טכנולוגים לשיתוף פעולה ללא צורך בנציג או מנהיג, תקום לראשונה תקווה לשינוי.


הקהילה


כעת אפשר לשאול, מה הקשר בין קבלת החלטות ופתרון דילמות, לבין הסכמות בקהילה. בכן, מדובר בתהליך זהה. דילמה אישית היא פער בין הרצוי למצוי. במחלוקת בין אישית נדרש פתרון שיתאים לדילמות של שני אנשים. בקהילה, נדרש פתרון שיתאים לדילמות של כל חברי הקהילה. הדרך היחידה לאתר את הרצון הקולקטיבי האמיתי היא לאפשר לכל חבר קהילה להציע ולכל חברי הקהילה להצביע כן או לא. בנוסף יש לקבוע את הכללים לקבלת החלטות (רוב וקוורום).


פתרון כזה נשמע טבעי. למרות זאת אין עדיין יישום טכנולוגי זמין ולהקמה קלה ותחזוקה נוחה של קהילות מבוזרות. למען האמת, אין אפילו אפליקציות שמאפשרות סקר דו צדדי. יש אמנם תוכנות סקרים בהם המנהל שואל והקהילה עונה. אבל אין תוכנה או אפליקציה שמאלצת את חברי הקבוצה לנהל שיח של הצעות והצבעות - כל אחד שואל וכל אחד עונה. הסקר הדו צדדי הוא אחד מיסודות הביזור - כל אחד מציע כל אחד מצביע.


אמנם, אפשר להגיע לתוצאה הזאת באופן מסורבל או במאמץ. כל אחד יכול לייצר סקר בפייסבוק, אינסטרגם, טלגרם ווצאפ או גוגל. אבל, אין עדיין אפליקציה ייעודית קלה לתפעול המאפשרת התנהלות קהילתית אוטונומית, של שיח רב משתתפים בו כל אחד יכול להציע ולהצביע.


הביזור

יש כיום כלים טכנולוגים להקמת קהילות מבוזרות, אבל הם נמצא במקום לא צפוי ולכאורה בעייתי וכנראה לא תגיעו אליהם בחיפוש רגיל באינטרנט. אפשר לספר כבר עכשיו, שהמקום היחיד בערבות האינטרנט בו חיות מערכות סקרים דו צדדיות הוא בקריפטו. המקום הזה נקרא DAO, ראשי תיבות של:

Decentralized Autonomous Organization. בעברית אמ"א - ארגון מבוזר אוטונומי

DAO / אמ"א הוא אפלקצית קריפטו על רשת את'ריום או דומה לה המאפשרת ניהול קהילות באופן מבוזר ואוטונומי.


מיד נסביר בהרחבה מה זה DAO ונסקור תמציתית את ההיסטוריה הקצרה והמפותלת של הקריפטו. לפני כן נקדים לציין את המסקנה שהסקנו מניתוח יכולות הביזור של מערכות ממוחשבות: ארגונים מבוזרים אוטונומיים (אמ"א) הם היחידים שיכולים לייצר את הרצון הקולקטיבי האמיתי של הקהילה והם התקווה המרכזית לשינוי השיטה הכלכלית, והפיכתה מדיסטופיה ריכוזית ומקטבת, לקהילה מבוזרת אוטונומית ללא נציג או מנהיג.


מומחי מחשבים תמימי דעים לגבי המסקנה שכל מה שאפשר בבלוקציין אפשר גם באמצעות טכנולוגיות לא מבוזרות. לכן, היתרון של הביזור אינו טכנולוגי-כלכלי אלא משפטי-נורמטיבי. היכולת לקבל החלטות קהילתיות ללא נציג או מנהיג חשובה יותר מהתשתית הטכנולוגית המשמשת לכך. היא גם חשובה יותר מן המודלים הכלכליים שעשויים (אם בכלל) לגייס הון כדי לפתח כלים לגילוי הרצון הקולקטיבי. לכן לגבי ארגונים מבוזרים אוטונומים יכולים לגלות את הרצון הקולקטיבי שלהם גם אם אינם מסתמכים על רשתות בלוקצ'יין או טכנולוגית קריפטו.


אחרי השמעת הקול הקולקטיבי הקהילתי, יוכלו קהילות לתקשר בכל מישור שיבחרו כדי להגיע להסכמות מול קהילות אחרות, כקהילה משותפת. הרצון הקולקטיבי יאפשר לפתור מחלוקות גם במישור הקהילתי קבוצה מול קבוצה, כאשר הרצון הקולקטיבי הקבוצתי של קבוצה-א' ינהל דו שיח בינארי עם הרצון הקולקטיבי של קבוצה-ב', ולא רק באופן אישי, כפרטים בתוך קהילה, אחד מול אחד או אחד מול כולם. בצורה זאת אפשר יהיה לקיים מספר מעגלי שיח. למשל, בשכונה מעורבת של יהודים וערבים יהיה ניתן לקיים שיח בין הרוב של שתי הקבוצות, כדי להסדיר באופן מוסכם את ההתנהלות השכונתית ביחס לחופש הביטוי הדתי לאומי. כמובן שלא צריך לעצור בשכונה, ואפשר להגיע גם לשיח עירוני, אזורי, ארצי או מדיני. אבל, בשלב זה האתגר המרכזי הוא אימוץ רעיון הביזור ופיתוח כלים נוחים וממשקים נגישים.


הסיוט


הרעיון המהפכני של הקריפטו מחריד את בעלי ההון ומנהליו, וממקם את הקריפטו במרכז מטרת החצים שלהם, והם מכים בו באמצעות הכפשות ונאצות בכוונה להבאישו, מרגע היוולדו. המבנה הכלכלי הריכוזי בחרדה קיומית מהטכנולוגיה המבוזרת עד כדי כך שהוא עושה מאמץ אדיר על מנת להרוס, לעכב, ולהסתיר כל מה שקשור ביתרונות האמיתיים של הקריפטו. אחת הטכניקות הפופולריות היא הלבשת מודלים ריכוזיים של פירמידות על מבנים מבוזרים שגורם למשתתפים בהם, מוקדם או מאוחר, להפסיד הרבה כסף. או אז התעשיה המסורתית דואגת ליחסי ציבור מאסיבים לפרסום התקלה.


בשלב זה נראה לכאורה שהדיון ממש לא קשור לכסף קל או לקיומו של אלוהים כפי שהבטחנו בכותרת. כדי להבין בהמשך את הקשר של הפתיח לדיון בקבלת החלטות ופתרון מחלוקות, צריך לחזור מעט לאחור ולהתאזר במעט סבלנות.


הבלוק


עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת מצאו מלומדים במדעי המחשב שיטה לנצל את המשאבים המשותפים של משתמשי המחשב על גבי רשת האינטרנט שהחלה בתוכנות לשיתוף קבצים peer to peer. בהמשך ניצלו אנשי המחשבים את המשאבים המשותפים של משתתפי הרשת כדי לייצר תוכנה שיתופית שמשתמשים יכולים לסמוך על כך שהרישומים בתוכנה יציבים וחסינים בגלל שהם אינם ניתנים למחיקה או שינוי. החסינות הושגה בגלל שגם התוכנה וגם הנתונים מפוזרים בהרבה מאוד מחשבים של חברי הקהילה, כך שבכל עת, כל חברי הקהילה רואים תמונה זהה ויציבה של אותו רישום, כולל השינויים המבוצעים בו מעת לעת. רשת משתמשים זאת כונתה לימים - בלוקצ'יין על שם בלוק רישום, המאומת על ידי מחשבים רבים ברשת, ומכוח הביזור, הרישום אינו ניתן יותר לתקיפה או שינוי, והוא הופך בלוק בקיר הרשת הפומבית לעד. יש סוברים שהוא חסין אפילו התקפה אטומית עולמית (מתוך הנחה, מוטלת בספק, שיישארו מחשבים עובדים ברשת בעקבות התקפה כזאת או אסון עולמי).


רשת הבלוקציין היא רשת מחשבים אוטונומית ללא נציג או מנהיג הפועלת לפי כללים קבועים מראש, מייתרת את ממשל נציגי הציבור הפועלים לפי האינטרס האישי ואת הנזק לאינטרס הציבורי שהם גורמים. בכך פותר הבלוקצ'יין לכאורה את הבעיה המרכזית בעולמות הכלכלה, המשפט והפוליטיקה והיא "בעיית הנציג" (Principal-Agent Problem). הבשורה של המצאת הקריפטו היתה מבטיחה מאוד: במקום השיטה הישנה של Re-public שיטה חדשה של Public-will, אבל המבנה הכלכלי הקיים של ההון לא היה מוכן לקבל בשום אופן איומים על קיומו. עוד לפני שהקריפטו הרים את ראשו, הוצאו מיזמי peer to peer מחוץ לחוק למרות שחלק מהם הצליחו מאוד (Napstar). בהמשך כפי שנראה גם הקריפטו חטף מנה אחת אפיים.


השרשרת


הביטקויין, היישום הראשון והמרכזי על רשת הבלוקצ'יין, הומצא ב-2008, לאחר משבר המשכנתאות בארה"ב, במטרה לפתור את הכשל שהביא למשבר. אלמוני (או יותר מאחד) שכינה עצמו סאטושי נאקאמוטו, פרסם נייר עמדה קצר להקמת רשת רישום זכויות בעלות ערך כספי, הניתנות למסחר. יחידת המסחר ברשת נקראה ביטקוין וניתן היה לקיים מסחר בה או בכל חלק ממנה. המסמך נשען על רשימה קצרה של מאמרים מוקדמים יותר של מלומדי מחשבים.


הבשורה של הביטקוין היתה מבטיחה: במקום שלטון מרכזי מיושן, רשת מבוזרת ללא נציג או מנהיג. במקום מנהיג הנתמך על ידי האינטרס של ההון, ומחליש את שומרי הסף כדי להגביר את יעילות ההטיות הרציונליות,

הביטקוין הוכיח את הקיימות של רשת מבוזרת, ללא מגבלת קצב גידול או היקף, אמינה, יציבה, המבוססת על חוזים חכמים (רצף של פקודות what/if), המבטאים את הרצון הקולקטיבי של חברי הקהילה ללא מנהיג או נציג.

אין עוד צורך בנציגים הדואגים לעצמם לתמריצי רווח ועמלות ומתעלמים מהסכנה לציבור.

האם יש סיכוי שכלכלת ההון תאפשר זאת? האם כיום ב-2022 אפשר לקבוע שהביטקוין הוא הצלחה? האם יש עתיד למטבעות מבוזרים? תשובה בהמשך.


הרשת השלישית

בינתיים, בשנת 2016, הוקמה רשת בלוקצ'יין נוספת, את'ריום (Ethereum), שמאפשרת לפתח באמצעותה גם אפליקציות (DApps - Decentralized applications). לעומת הביטקוין שהוא רשת דו מימדית: של חומרה ותוכנה. האת'ריום היא רשת תלת מימדית: חומרה, תוכנה, ואפליקציות.

הפעילות ברשתות מבוזרות כמו ביטקוין ואת'ריום מתנהלת באמצעות מפתח דיגיטלי, הנקרא גם "טוקן". רצף דיגיטלי המשמש מפתח כניסה לקהילה, מפתח לנכסים הדיגיטליים של המשתמש בקהילה, ומפתח להשתתפות בפעילות הקהילה. למי שלא ראה טוקן מעודו, מדובר בשורה של סימני מחשב אקראיים שנראית בערך כך:

רשת בלוקצ'יין טיפוסית כוללת שני סוגים עיקרים של טוקנים:

האחד - טוקן ציבורי שקוף המשקף את הרישום הפומבי של הזכות הדיגיטלית ברשת הבלוקציין (שהבעלות עליה אנונימית).

השני - טוקן אישי סודי המאפשר גישה לשינויים ברישום של הטוקן הציבורי, כמו העברה לבעלות משתמש אחר בתמורה לערך (כסף פיאט או טוקן אחר).

אחרי האינטרנט (WEB1), והרשתות החברתיות (WEB2), האפליקציות על רשת הבלוקצ'יין קיבלו את מקומן הראוי ונקראות WEB3. הענף המקצועי-כלכלי של אפליקציות בסביבה הטכנולוגית של WEB3 נקרא, תעשיית הקריפטו.


הטוקן


כיום ניתן לסמן שלוש קבוצות עיקריות של יישומי קריפטו ברשתות בלוקצ'יין שניתן להשתתף בהם באמצעות טוקנים. למעשה מדובר ב-3 משפחות של אפליקציות על רשת האת'ריום:


א. טוקן המטבע הדיגיטלי - מיזמי קריפטו הנפיקו מטבעות דיגיטליים (ICO) - שהם למעשה רשתות לרישום זכויות המשתתפים, המשתמש רוכש סיסמת גישה (טוקן מסוג 2) המאפשרת לו להציע את הזכות הדיגיטלית (טוקן מסוג 1) למכירה לכל המרבה במחיר. כמו ביטקוין, אבל בסביבת העבודה של האת'ריום. מטרת מיזמי הנפקת מטבעות היתה לגייס קהילת משתמשים נלהבת ככל שניתן, ולתמרץ אותם לקנות ולמכור את המטבע בהבטחה לעשות שימוש נאמן בכסף שהופקד. רבים ממיזמי הקריפטו לא כללו מידע לפי איזה "יחס רזרבה" הונפק המטבע או איך יבטיחו שימוש נאמן בכסף. ואכן, מיזמי מטבע רבים גרמו לרוכשים הפסדים וליזמים להסתבך.


ב. טוקן שאינו ניתן לחלוקה - NFT - Non Fungible Token. האת'ריום מאפשר ליצור טוקן שניתן להעביר את הבעלות בו רק בשלמות ולא ניתן לחלק אותו לחלקים כמו המטבעות. למשל - יצירת אמנות דיגיטלית, או רישום של בעלות בנכסי נדל"ן או רכבים. ה-NFT מעלה את השאלה האם גם כאשר יש יכולת העתקה מושלמת, בני האדם מעריכים את יצירת המקור. רבים מה-NFT שימשו מלכודת מסוג פירמידה של בעלי עניין אנונימיים, שהעלו את המחיר עד לרכישה "חיצונית" של מישהו שאינו בעל עניין. ואז, בדרך פלא, המחיר צנח והתאפס.


ג. טוקן הצבעות DeGov - Decentralized Governance שמקנה למשקיע את הזכות להצביע ביחד עם משקיעים אחרים, בקשר לגורל השקעתו המשותפת, על מנת לקבוע בהסכמה את לגבי גורלם של הנכסים המשותפים של אותה קהילה. רשת המשתמשים המחזיקים בטוקן הצבעה נקראת: "DAO" שהם ראשי תיבות של Decentralized Autonomous Organisation ובעברית, אמ"א - ארגון מבוזר אוטונומי. חברי האמ"א משקיעים בקופה המשותפת ומקבלים זכות הצבעה בנוסף לזכות לקבל את הקרן ופירות השקעתם, ככל שיש.


המלכודת


הבשורה של ה-DAO דרמטית: אפליקציה המאפשרת לכל קהילה בתחום עניין או ידע, לקדם באמצעות רשת האת'ריום אינטרסים חברתיים או עסקים באופן עצמאי, אוטונומי ומבוזר, ללא מנהיג נבחר. אבל ה-DAO הראשונים סבלו מפריצות של האקרים וגניבת נכסים. למרות שרוב הנכסים הושבו, נוצר משבר אמון של הציבור הרחב בקריפטו. גם כיום, למרות שה-DAO בעולם מעסיקים מליוני משתמשים והצליחו לגייס כמעט 10 מיליארד דולר, הם עדיין נחשבים נחלתם של מביני עניין והממשקים לא הותאמו עדיין לציבור הרחב.


בשורת הקריפטו נתקלה, אפוא, במכשולים ומתקפות שנוצרו על ידי מבנה ההון הקיים, ונועדו להבאיש את היתרונות של הקריפטו ולסכל את הסיכון שמטילה הטכנולוגיה על מבנה ההון הריכוזי, או לפחות לעכבו. זו רשימה חלקית של המכשולים, הקיימים היום בפני התפתחות טכנולוגיות קריפטו חברתיות ראויות:

א. אף מנהיג אינו מתנדב לוותר על כסאו ולכן יש קושי להשיג משקיע או משאבים לפרויקט "העברת המקל". האפשרות היחידה שנותרה בפני היזמים, היא גיוס המונים.

ב. הביזור מאיים על המבנה העסקי הקיים ולכן לבעלי העניין בו, יש אינטרס ישיר להבאיש את ריחו של הקריפטו בפני הציבור והם עושים זאת באופן שוטף ורציף, בהתלהבות רבה והשקעת משאבים עצומה.

ג. המערכת הריכוזית משקיעה השקעות עתק במנגנונים "הפוכים" המתחזקים את המבנה העסקי הקיים, מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים - כגון מערכות ניהול תאגידי (Monday, Slack).

ד. כיום האינטרס הכלכלי של האקר לתקיפת סייבר של הקריפטו גדול מהאינטרס האישי והקהילתי להשקיע בהגנת הקהילה מתקיפות סייבר.

ה. מנגנוני ה-DAO הם חדשים, עובריים וחשופים לכשל והונאות יזמים, שנוסו בעבר בהצלחה במבנה הכלכלי הקיים.

ו. הממשקים הקיימים של קהילות ה-DAO מסורבלים וקיימת בעיית נגישות.

ז. לא קיימים עדיין מנגנונים רגולטורים ל-DAO וחסר עדיין חיבור למציאות המשפטית והכלכלית.

ח. נעשים כיום נסיונות חסרי תוחלת לשימוש בטכנולוגיה המבוזרת במודלים של העולם הריכוזי שאינם מתאימים לתפיסה.

ט. תעשיית הביזור מתמקדת בהקמת DAO ולא בביזור ארגונים ריכוזיים.

י. אין עדיין מבנה מבוזר שהוכיח מענה קהילתי בר-קיימא (חוץ מהדת).


מכשולים אלה ואחרים, גרמו לתקלות קשות ונרחבות בתעשיית הקריפטו:

הנפקות המטבע לא הבטיחו ערך ריאלי ולא כללו מנגנוני בקרה ואכיפה של הבטחות שלא קוימו.

פירמידות NFT כגון ל תמונות קופים מפוקסלות שקודמו ופורסמו בידי בעלי עניין עד שהגיעו לערכים של מיליוני דולרים, ואז חיכו לדג שיבלע את הפיתיון. הדגים הגיעו בהמוניהם.

תקיפות סייבר נגד מיזמי קריפטו בוצעו בהצלחה יתרה יותר מפעם אחת. מיזמי ה-DAO הצליחה הקהילה לבטל את התקיפות באופן חלקי על ידי "Backdating" של מערכת הרישום (Hard Fork).

מעת לעת גופים בעלי עוצמה התבטאו בעד או נגד הקריפטו ובכך הנידו את מחירו (וכנראה הרוויחו עוד מהתנודה).


המאפיה


אי אפשר לדבר על בלוקצ'יין בלי להזכיר את הנזקים העצומים שגרמה תעשיית הסייבר, לנסיונות קהילתיים אותנטיים לפתח כלים אוטונומיים. באופן שגרתי תקציר פיץ' המכירות של חברת סייבר מגיע מעולמות הפרוטקשן: "בוא אשמור עליך" או "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה", שזה תקציר של "תזהר יש האקרים שעבדו אצלנו פעם ועכשיו עובדים עבור המתחרים או שהם מסתובבים חופשי ומחפשים איפה לתקוף אותך. אבל אם תשלם לי אני אשמור עליך מהם. העובדים המוכשרים שלנו מקבלים הרבה הרבה כסף כדי לפתח עבורך הגנות סייבר מעולות, לפני שיצאו לחופשי עם מלא כסף ששילמנו להם, כדי שיהיה להם זמן, להיות האקרים או לעבוד אצל המתחרים כדי להתקיף אתכם ולעזור לנו לעשות עוד כסף" בתעשיית המחשבים קוראים לזה Object Oriented.


על מנת לאפשר לארגונים מבוזרים להתמודד עם כשלים ותקיפות, אפשר לתכנון את המערך הקהילתי בקבוצות בנות 150 חברים, לכל היותר שיכולות לוודא שהרצון הקולקטיבי שלהם, כפי שיתגלה באמצעות מערכות לגילוי הרצון הקולקטיבי, משקף את חווית המציאות האובייקטיבית שלהן, ולכן הן יכולות להבטיח את האותנטית של הרצון הקהילתי ולהתריע כאשר הם סבורים שהדרך הקהילתית אינה מתאימה למה שנראה בשטח ולהפעיל מנגנוני בקרה ותיקון. לכן, בניית רשת של קהילות בהיקף של 150 איש לכל היותר בכל אחת, לא ינתק את הקשר בין הקיום הוירטואלי של הקהילה לקיום הריאלי שלה וימנע הטיות ממידע מוטעה ויחזק את ההגנה מפני כשלים ותקיפות. דהיינו, חברי הקהילה יוכלו לוודא שתוצאת ההצבעות של הקהילה (הרצון הקולקטיבי) מתאימה להלך הרוח הקהילתי במציאות. במקרה של קהילות בעלות מכנה משותף ריאלי אחר, כמו תחום עניין או עיסוק (למשל הוראה או טיפול), הקהילה יכולה להיות גדולה הרבה יותר שכן המכנה המשותף הריאלי הוא זה אשר משאיר את הקהילה מחוברת למציאות האובייקטיבית.


כאשר הכוח יהיה בידי הקהילה היא תפעל באופן נחוש נגד הפועלים נגדה. גורל מדגרות הוירוסים, ערוצי ההחלשה, ומכונות שאיבת ההון מהתחתית של הפירמידה החברתית לראשה, יהיה דומה.


החוזה החכם


ניהול שיח איסוף הסכמות לפי המודל הבינארי יוצר רצף של חוזים בין משתתפי הקהילה. כל אחד מהחוזים קובע הסכמה לפיה אם הצעת אחד ממשתתפי הקהילה תתקבל ברוב מסוים כל חברי הקהילה מסכימים לשלם את תג המחיר של ההצעה למי שנקבע בהצעה. החוזים האלה, הם חוזים טכנולוגיים, שנוסחו על ידי מקימי הקהילה והם ניתנים לשינוי בהסכמת הקהילה, דהיינו הם משקפים את הרצון הקהילתי הקולקטיבי, כפי שהוא מעת לעת, והם נקראים ב-"חוזים חכמים". חוזים חכמים ב-DAO הם למעשה חלק מתוכנת המחשב הבונה את הרשת והפעילות בה. הרישומים במחשב משתנים לפי פעולות חברי הקהילה.


הביטקוין הוא דוגמה לקהילה שקובעת רק את הפעילות ולא מסוגלת לשנות את כללי קבלת ההחלטות. החוזים החכמים על רשת הביטקוין קובעים שאם הביקוש עולה, ערך המטבע עולה.

החוזים החכמים ברשת האת'ריום מאפשרים לקהילה לקבל החלטות משותפות ולא רק אינדיבידואליות, ולשנות בהסכמה גם את תוצאת החוזים החכמים (ברוב רגיל) וגם את החוזים החכמים עצמם (ברוב מיוחס). הסכמת המשתתפים באפליקציות DAO על רשת האת'ריום, בונה את כללי הפעולה והניהול של הקהילה ומשנה אותם מעת לעת. למשל, כשעלה הצורך להחליט על "מזלג קשיח" כדי להציל את הרשת מהשתלטות עוינת וגניבת משאבים.


אפשר לדמות כל קודקס חוקים מדינתי לרשת של חוזים חכמים בין חברי הקהילה. אפשר כבר לדמיין מצב בו קהילה מחליטה לקבוע שכל מערכות היחסים בין חבריה, ינוהלו על ידי חוזים חכמים, שיחלקו את משאבי הקהילה באופן יעיל והוגן בין חבריה בכל רגע נתון, בתהליכים שקופים, הנתונים למעקב וביקורת, ובכפוף לכוחה של הקהילה לשנות גם את ההחלטות וגם את אופן קבלת ההחלטות. כדי להגיע למצב כזה נדרש מנהיג שיוותר על כסאו, יהיה מוכן להיעלם ו-"להעביר את המקל" לשליטת הרצון הקולקטיבי של הקהילה. מדובר באדם מזן נדיר, אבל היו דברים מעולם. למשל, העברת השליטה בעם ישראל ממשה לכוח עליון שאינו נראה ואינו ניתן להוכחה. אם "נעשה ונשמע" משקף את הרצון הקולקטיבי, אולי זאת, כשלעצמה, היצירה שאינה ניתנת להוכחה.


המשקיע הטיפש


עד היום סכומי ההשקעה בקוד פתוח של חוזים חכמים זניחה יחסית לקוד שנכתב בתחומים אחרים בשליטה פרטית (רשתות חברתיות, שיפור תוצאות עסקיות, סייבר, בנקאות, ביטוח וכו'). הסיבה לכך היא שאין מודל עסקי תקף שיכול לתמרץ השקעה בפרויקט שבו המשקיע צריך להעביר את השליטה בהשקעתו לקהילה.

הפרויקטים הראשונים בקריפטו שדורשים מימון הם משני סוגים:

סוג אחד - פרויקטים לפיתוח כלים טכנולוגים לאיסוף הסכמות בקוד פתוח.

סוג שני - פרויקטים של ביזור עסקים שישמשו ארגז חול לכלים טכנולוגיים.

בגלל מבנה היתרונות של הבלוקצ'יין, השקעה פרטית במיזם קריפטו תמיד תהיה חשודה. ההגיון הכלכלי היחיד של השקעה משמעותית פרטית במיזם קריפטו, הוא החזר ותשואה מספיקים עד להגעת ה-DAO לאוטונומיה מבוזרת והעברת המקל לקהילה או יצירת אינטרס לקהילה להמשיך לקבל שירותים ממשקיע אסטרטגי (כמו למשל חבר בקהילת ממשל) גם לאחר שה-DAO הפך לאוטונומי. הסיבה לכך פשוטה: הערך המרכזי של מיזם קריפטו הוא בביזור הבעלות - ערך מנוגד חזיתית לאינטרס החזקה פרטית בהון של משקיע.


אם כך, אפשרות המימון היחידה היא גיוס המונים במסגרתו ישלח למשקיעים טוקן NFT של "כפתור הצבעה" קהילתי בתמורה לסכום ההשקעה. ברגע שתהיה לקהילה אפליקציה זמינה להצעה והצבעה שתאפשר לגלות את הרצון הקולקטיבי ולקבל החלטות לגבי השימוש בהשקעה המשותפת, ניתן יהיה להקים ולשכפל ארגונים מבוזרים אוטונומיים בקלות יחסית.


המיזם


אדם המעוניין להיות שותף במיזם עסקי או חברתי, למשל הקמת עגלת קפה שכונתית להוזלת מחירי הקפה, יוריד אפליקציה חינמית להקמה וניהול של קהילות מבוזרות. הממשק של האפליקציה יהיה פשוט בתכלית ויכלול ממשק הצבעה פשוט כן/ לא, ואפשרות להציע הצעות תמציתיות (שעברו בקרת התאמת הניסוח למודל) כדי שאחרים יצביעו עליהן כן/לא וחוזר חלילה. האפליקציה תציג את רשימת ההסכמות של הקהילה, בכל רגע נתון, לפי שיעורי ההצבעה והתמיכה. ההיגדים המוסכמים על הקהילה יהוו רשת בלוקצ'יין שקופה ויציבה של חוזים חכמים רבי צדדים, שיהוו את הנורמה הקהילתית בדבר המותר והאסור במרחב הציבורי המשותף של הקהילה. במקרה של משקיעים במשותף, המרחב הציבורי של קהילה הוא השימוש שהקהילה עושה במשאביה המשותפים (סכום ההשקעה).


משתמש שהוריד את אפליקצית הביזור יוכל לבחור את התבנית העסקית המתאימה לו מבין מספר אפשרויות, כמו למשל תבנית עסקית למיזם המבוזר של עגלת הקפה, ולזמן חברים להשתתף אתו במיזם המשותף, שכל תנאיו המסחריים כתובים כבר באפליקציה. היתרונות המסחריים שיוצעו למקבלי ההזמנה דרמטיים. הוזלה תמידית של הקפה בשיעור ניכר, והפיכה מיידית של 1,000 ש"ח השקעה, לזרם תקבולים חודשי (כולל ההנחה בקפה) ללא מועד סיום. בגלל שההשקעה מאפשרת לסחור בזכות לתקבולים, שוויה של הזכות אמור להיות משמעותי מלכתחילה. למשל, בתבנית העסקית של עגלת הקפה המבוזרת, השקעה של 1,000 שח הופכת כמעט באופן מיידי לזכות סחירה, השווה 55,000 ש"ח.


הקסם נשען על שני יסודות:

האחד, המיזם עונה על צריכה קיימת ממילא של חברי הקהילה, שמבטיחה את קיימות המיזם.

השני, הכוח העצמאי של הקהילה לעצב את מערכת היחסים בין חבריה באופן יעיל, מפחית את העלויות באופן משמעותי ומגדיל את כדאיות ההשתתפות.

חסידי הקריפטו מאמינים שמדובר בעתיד הכלכלי והחברתי של האנושות.


הוודאות


החוזים החכמים בקהילות יאפשרו מעורבות של חברי הקהילה בקבלת ההחלטות, שקיפות, וודאות, ואמון של חברי הקהילה שקבלת החלטות נעשית באופן ענייני. כאשר זכות עתידית נקבעת בחוזה חכם, המציע יקבל את התמורה מהניצע באופן אוטומטי עם התמלא התנאי העתידי כגון קבלת הנכס או השירות. כאשר הקהילה מאשרת הצעה לתשלום ברוב הנדרש, התשלום יבוצע. כל מי שעושה עסקים עם הקהילה יודע שההבטחות של הקהילה יקויימו, כי מי שאחראי על הקיום הוא המחשב. הוודאות לגבי התוצאה, הנובעת מחוזים חכמים (התנאים לשימוש במשאבים קהילתיים לפי דעת רוב) תייצר וודאות בקהילה, בין החברים לבין עצמם ובין הקהילה לצדדים שלישיים. הוודאות תצמצם מאוד את התלות במערכת המשפט, בנוגע למחלוקות וסכסוכים הנובעים ממשאבים אלה, ותצריך פיתוח ושימוש במערכות מקוונות ליישוב מחלוקות ואיסוף הסכמות.


מערכות לאיסוף הסכמות ישמשו לסגירת פערים, בשני מישורים:

הראשון, פתרון מחלוקות במטרה לחזור לשיווי משקל (ממינוס לאפס).

השני, בניית שיתוף פעולה כדי לקדם מטרות משותפות (מאפס לשתפ).

מודל הפתרון הבינארי מציב בפני הצדדים תבנית שיחה באמצעותה יוכלו לנהל משא ומתן יעיל כדי להגיע לאפשרות היעילה ביותר עבורם, בשתי האפשרויות.


האנונימיות


מאמצי הביזור נמצאים בתחילת דרכם, והם עומדים בפני אתגרים רבים. למשל, איום מרכזי על כל הליך דמוקרטי הוא עריצות הרוב. הכלי המרכזי בדמוקרטיה המבוזרת הוא הצעות והצבעות. לכן יש לבנות את עקרונות הפעולה של ה-DAO באופן שאינו מאפשר את עריצות הרוב. לדוגמה:

הקמה הדרגתית של מבנים מבוזרים, בסיוע קהילות ממשל, ולימוד לקחים תוך כדי תנועה.

האנונימיות של המשתתפים והיכולת שלהם לבחור את הקהילות בהן הם רוצים להשתתף להשקיע ולהשפיע תחליש אפשרות מעשית להחלטות רוב פוגעניות.

האנונימיות גם לא מאפשרת למשתתפים למנוע זכויות משתתפים אחרים לפי פרמטרים אסורים.

כל DAO יצטרך ליווי של קהילות ממשל עד הגיעו לפרקו ושחרורו לעצמאות מבוזרת, שיפעלו להסדיר כשלים ותקיפות מתוך תפיסה של "העברת המקל" ולא של הנצחת תלות בממשל.

ייתכן שהמקרים של עריצות הרוב הם למעשה צירוף של הטיות רציונאלית עקב השפעה חיצונית לפי אג'נדה של מנהיג/נציג בעל השפעה.

ללא השפעה חיצונית, אדם המקבל את צרכי היסוד שלו (תחושות חופש, עצמאות ושוויון) מעדיף פתרון של הסכמה על פני פתרון של מלחמה.

לא תהיה אפשרות טכנית להגדיר ב-DAO חלוקת משאבים לפי פרמטרים אסורים (כגון דת, גזע, מין, נכות וכו'). למשל, להטיל חבות על חברים בני עדה או מוצא, או לנצל את משאבי ה-DAO לפי אותם פרמטרים אסורים.

קהילה שתרגיש מודרת מהשיח הציבורי תוכל להתאגד בנפרד ולגלות את הרצון הקולקטיבי של חבריה על מנת לקבל החלטות מעשיות ולהנגיש לקהילה את הוצאתו לפועל של הרצון הקולקטיבי שלה מול הרצון הקולקטיבי של הקהילות הממדרות בכלים קבועים מראש.


המשפט


הכרעה במחלוקות נעשית בדרך כלל על ידי מערכת המשפט המדינתית. אין חולק שמערכת המשפט אינה נותנת פתרון מיטבי, גם בישראל וגם במדינות רבות. מאמצי השיפור של מערכת המשפט בישראל מתרכזים בשינוי ההרכב האנושי של השופטים, ושינוי סדרי הדין. לדרכים אלה חסרונות רבים והן לא יפתרו את בעיות היסוד של המערכת - עומס וחוסר יעילות. יעילות משפטית אינה רק עניין טכני או תפעולי, הוא עניין שמגיע לשרשי ההוגנות והצדק. חוסר הנגישות של אוכלוסיות רבות לסעד המשפטי נובע מכך שהשימוש בשירותי מערכת המשפט יקר, ארוך, ומאכזב. לצד החלש יש סיבה להיות מאוכזב גם במקרה של זכיה בגלל משך הזמן, ההוצאות, והסבירות לתוצאה חלקית. המצב שונה לגבי הצד החזק. גם אם הוא יהיה מאוכזב מהתוצאה (וסביר שכך) הוא כבר זכה בכך שגרר את החלש להליך יקר ארוך ומתסכל.


התקלות של מערכת המשפט לא נגרמות בגלל חוסר כשירות או חוסר יעילות של השופטים וגם לא בגלל תפיסת עולם כזו או אחרת. התקלה המרכזית של מערכת המשפט, שהיא בנויה לפי אמות מידה גבריות להכרעה בסכסוכים, ובעיקר עקב האינטרסים הכלכליים של הצד החזק להליך המשפטי, שהוא תוצר של מבנה ההון והתהליכים החברתיים שהוא גורם. התוצאה הקשה של המבנה הקיים היא שההליך המשפטי עצמו הוא העונש של הצד החלש, גם במקרה שהחלש יזכה או יזוכה. מערכת המשפט האמריקאית היא דוגמה מעולה לחוסר נגישותה לחלשים. מערכת המשפט הישראלית מאוזנת יותר אבל היא נגועה בכל התסמינים. לא ניתן לתקן את מערכת המשפט בלי לשנות את תפיסות היסוד הכלכליות העומדות ביסודה. לכן הכיוון הנכון לשיפור מערכת המשפט הוא דווקא בהפחתת המרכיב האנושי, והפיכת ההליך המשפטי לקצר יותר, יעיל יותר, זול יותר ותוצאותיו מבוקרות וצפויות יותר.


כל מי שהיה מעורב אי פעם בהליך משפטי יודע: כל סכסוך משפטי מסתכם בסופו של דבר לשת