top of page

הפתרון הבינארי שלי - סיפור מסע

עודכן: 6 באוג׳ 2023



הקדמה - השער לקיבוץ הדיגיטלי

תארו לכם מדינה שלא ניתן לקיים בה חוסר שוויון חברתי וכלכלי. זה לא סוציאליזם ולא קומוניזם. זה קיבוץ דיגיטלי. שאלתי פעם מומחה להעברת מסרים איך נכון להעביר מסר בחמש דקות. הוא אומר לי: דקה ראשונה ספר בתמצית מה אתה עומד להגיד, במשך שלוש הדקות הבאות תספר את הסיפור, בדקה האחרונה תסכם מה אמרת. אם כן, הדקה שלכם מתחילה עכשיו. אספר לכם על המשבר האישי שלי שהוציא אותי למסע להימלאיה, החיבור לעצמי, הנחיתה הקשה במציאות הישראלית, הבחירה להילחם, האנשים הטובים שסימנו את הדרך, החזרה להודו, מציאת המפתח לאושר, איתור הדלת המתאימה למפתח והתקווה החדשה להצלת האנושות מעצמה. הכתיבה אינה חדשה עבורי, גם היצירה לא. זה סיפור מסע למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, בתקווה למצוא את נקודת שיווי המשקל שלי מול הרצון הקולקטיבי. ואהבת לרעך כמוך זו לא רק אידיאלוגיה. זו טכניקה ליישוב מחלוקות. זה הפתרון הבינארי שלי.



פולגה - הפער ביער הפיות שבין המצוי לרצוי

"כשהשתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה." עם מאיר אריאל באוזניות, כמעט חמש שנים לפני הנסיעה לבנגלור בספטמבר 2018, ו-400 מטר גבוה יותר, בכפר פולגה שבהרי ההימלאיה בצפון הודו, ראיתי לראשונה את הפער בין הרצוי למצוי שלי.

הפער בין הדרך לקבל החלטות כפי שלמדתי בהתאם למודל הפתרון הבינארי, לבין הדרך בה קיבלתי החלטות עד לאותו זמן. הבנתי שאם אני רוצה לדעת האם הפתרון הבינארי הוא אכן הפתרון הנכון לבעיית הנציג ולדילמת האסיר, אני צריך ללכת, שוב, למקום שלא הלכו בו בעבר, רק שם אוכל למצוא משהו שלא נמצא לפניו. כפר מרוחק שאפשר להגיע אליו רק בהליכה של חצי שעה במעלה בשביל חמורים, נשמע מקום מספיק טוב.

ישראלים בהרי ההימלאיה בצפון הודו זה מחזה שכיח. מטיילים ישראלים צעירים רבים מטיילים שם אחרי הצבא. אבל אני הייתי שם למטרה אחרת. אני כבר לא צעיר, ובאתי במיוחד כדי לבדוק אם יש אמת בסיפורים שהמקום נגוע בהשראה. סיפור הכיסוי שלי היה להצטרף ל-"טיול אחרי צבא" של הבן, אבל אני רציתי להבין מה לעשות עם הגילוי שגיליתי. מה אני צריך לעשות עם היצור החדש הזה שנכנס לחיי - "הרצון הקולקטיבי". כמומחה פנסיוני שמבין מעט באקטואריה, הבנתי בגיל 50 שהמוות קרוב. לא עניין של שבועות וחודשים כנראה, אבל הטבלאות מראות על כ-35 שנה בממוצע. הבנתי שהמקום שהגעתי אליו בעקבות 50 שנה של מאמץ אינטנסיבי, לא מספיק טוב, וצריך לנסות למצוא מקום אחר לזמן שנותר.



בעיית הנציג - המנעול של הרצון הקולקטיבי

ב-2018 הייתי בשיא הקריירה שלי כעורך דין מוביל בתחום דיני העבודה בישראל. מאז שנת 2006 פרצתי דרך והובלתי את תחום תובענות ייצוגיות בדיני עבודה בישראל. הערך העצום שהביאו התובענות בייצוגיות לעובדים וגמלאים מוחלשים הוחבא, הוכפש, וסוכל.

הסיפור המלא של התובענות הייצוגיות בעולם יחסי העבודה עוד יסופר בהזדמנות. בשלב זה אציין רק שגמלאי אגד, זכו במאות מיליוני ש"ח בזכות תובענה ייצוגית שנמחקה. וזו רק דוגמה אחת מכמה.

המשוכות שהוצבו בפני התביעות הייצוגיות איפשרו לי נקודת מבט ייחודית על תחום התעסוקה בישראל.

הבנתי שנציגי העובדים פועלים יחד עם המעסיקים, כדי לשמור על חולשת העובדים. עניין זה כשלעצמו אינו מפתיע. הגילוי המפתיע שלי, מנקודת מבט של מי שייצג את האינטרס של קבוצת העובדים, הוא קיומו של רצון קולקטיבי אחר מרצון המנהיג. אילו היית שואל כל אחד מחברי הקבוצה מה הם היו רוצים לגבי שאלה מסוימת כן או לא, יש שאלות שלגביהן היתה מתקבלת תשובה ברורה כן או לא. למשל האם היית שואל עובד האם הוא מוכן לקבל סכום כסף ללא תנאי. למרות זאת ארגון העובדים, החליט הפוך. אם ברור שהפיצוי ניתן ללא תנאי אז ניתן להניח שהתשובה היתה כן, למה לא?! בכיף. יש רצון קולקטיבי אמיתי. ובכל זאת הנציג מחליט אחרת. למה? בגלל בעיית הנציג, הפועל על פי האינטרס האישי ולא של הקבוצה שהוא מייצג.

נקודת המבט המיוחדת של התובענות הייצוגיות היא שהנציג שומר על האינטרס של המעסיק במקום על העובדים.

מאוחר יותר, כשהצגתי את היישומים הטכנולוגים של גיבוש הרצון הקולקטיבי באחד הכנסים המרכזיים של ועדי העובדים בישראל ניגש יושב ראש של ועד עובדים מהחזקים והוותיקים במשק לדוכן ושאל אותי, "מה אתם מציגים?". עניתי: "פיתחנו מערכת טכנולוגית שמאפשרת לך לדעת בכל רגע נתון מה רוצים רוב העובדים, באופן שאתה מקבל את הרצון הקולקטיבי האמיתי של העובדים." יו"ר הועד הסתכל עלי בזלזול, ואמר: אתה כנראה לא מבין שום דבר בוועדי עובדים. אוי ואבוי לי אם אתחיל להתעניין מה חושב כל אחד מהעובדים. אני לא צריך שהם יבלבלו לי את המוח עם מה הם רוצים. אני מחליט וזה התפקיד שלי. בשביל זה נבחרתי. לכל היותר, אני שואל אותם בפייסבוק איזה הופעות הם רוצים וזהו". אני דווקא הבנתי היטב בועדי עובדים אבל מעולם לא שמעתי את המדיניות מנוסחת בכזו בהירות.



דילמת האסיר - מוצר הדגל של בעיית הנציג, והקריאה לשחרור

התקלה הכי חמורה של בעיית הנציג היא הימנעותו של הנציג מפיתוח אמצעי תקשורת לשיתוף פעולה. מתן אמצעי תקשורת יעילה בין האסירים הוא בניגוד לאינטרס של הסוהר, תקשורת יעילה תפתור את דילמת האסיר ותחזק את האסירים מול הסוהרים. האינטרס של המנהיג הוא להרחיק כלים לשיתוף פעולה, לפתח אמצעי שליטה ובקרה יעילים ולקדם מסרים מעוררי מחלוקת. המחלוקות בין חברי הקבוצה, יחלישו את הקבוצה למצב בו היא תצריך מינימום אפשרי של הוצאות שליטה ובקרה ציבוריות ומקסימום רווח פרטי.

קיומו של הרצון הקולקטיבי כאנרגיה אמורפית חסרת צורה היה מובהק עבורי, אבל חוסר האפשרות להוכיחו השאירה אותו כרעיון מרתק. השינוי היה כשסיימתי לתכנן את מודל הפתרון והבנתי שניתן לגלות באמצעותו את הרצון הקולקטיבי. כולם מציעים, כולם מצביעים כן או לא, כולם משפיעים. קודם נייצר את הרצון הקולקטיבי ואחר כך נפעל לפיו. נעשה ונשמע. הרעיון הזה טלטל אותי ולא נתן לי מנוח. מספר פעמים ניסיתי להשתחרר ולחזור למי שהייתי פעם. אבל זה לא עזר, הרגשתי שהרצון הקולקטיבי יושב עלי כמו עול מכביד שמחכה שאסיר אותו. הרגשתי שאני לא נמצא במקום שאני רוצה. הרגשתי שיש מקום אחר טוב יותר עבורי. המקום שבו ניתן להוכיח את הרצון הקולקטיבי. בספטמבר 2018 יצאתי למסע שלי.

לפני הנסיעה אמרתי לעצמי, אני רוצה לראות אם מה שכולם אומרים על הודו זה נכון. אולי אמצא שם את הפתרון שלי או לפחות נקודת מבט אחרת. אם כן אני אדע זאת. וכך היה.

ב-"יער הפיות" בפולגה הבנתי את הפער שלי: ראיתי פיה קטנה עם כנפיים ירוקות. חייכתי אליה. היא התעלמה בהתחלה. "מה שלומך?" שאלתי. "עכשיו טוב" השיבה. "חוזרת הביתה. כל יום אני מגדלת את הכנפיים מחדש. רק כשהן כבדות מספיק אני יכולה לעוף. "יש לי משהו שיכול לעזור לך, אמרתי לה. היא השיבה בלחישה את המובן מאליו, אם זה כל כך טוב אז תנסה בעצמך, והמשיכה בדרכה. רצתי אחריה. "רק תקפיד שהטעויות יהיו קטנות. רק ברגע שאתה תהיה משוכנע שזה עובד, תוכל לשכנע אחרים. ככה בדיוק אני מגדלת את הכנפיים שלי יום יום. לא תמיד אני מצליחה. אבל יש ימים, כמו היום, שאני עפה." למרות שאני לא דובר הודית, זה מה שהבנתי, והשתכנעתי.



דע מאין באת - שברן של הקהילות המבוזרות

הנופים המרהיבים של עמק פרוואטי שבהרי ההימלאיה סחפו את המחשבות למקומות בלתי צפויים. התופעה המרתקת והמסקרנת ביותר עבורי היו הקהילות הסגורות בהרים. לא ביקרתי בהן כי הכניסה לזרים אסורה. הגבול בין קדושה לטומאה שומר עליהן מקלקול חיצוני. מקומות סגורים בדרך כלל שומרים סודות, אבל הפעם הכפר הסגור על נהר הפרוואטי הזכיר לי את העיירה של שמואל ג' בפולין.

ערב קודם חיפשתי באינטרנט "איך נמנעים מהחלטות שגויות" התשובה הראשונה שקיבלתי היתה של התנא עקיבא בן מהלאל מתוך פרקי אבות במשנה: כדי להימנע מהחלטות שגויות צריך לדעת שלושה דברים: מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. לא ידעתי לאן אני הולך, ולא ידעתי בפני מי אתן את הדין וגם לא היה את מי לשאול. בשלב זה, כל שנותר הוא לדעת מאין באתי.

לכן כנראה נזכרתי בשמואל ג'. אתם לא מתבלבלים זה לא שמואל מהתנ"ך. בתנ"ך יש רק שמואל א' ושמואל ב'. שמואל ג' זה סבא רבא. סבא של סבא שלי, ר' שמואל גורודיסקי (המירר).

הוא נולד ב 1835.כמעט לפני 200 שנה בעיירה מיר שבפולין ובמשך ה-50 השנים הראשונות לחייו היה חבר בקהילה יהודית סגורה בעיירה, שעברה לשליטת רוסיה הלבנה, היום בלארוס. גם הקהילה של שמואל קיימה קוד חברתי מחמיר שכל חברי הקהילה היו חייבים לציית לו, וכל המחמיר הרי זה משובח. בכך היא חשבה שהיא מגנה על עצמה מפני זרים ושינויים אבל כמו הרבה אסונות קהילתיים, גם חורבנה של תבנית קהילתית זו הושפע מאחת ההטיות החברתיות ההרסניות ביותר - האופטימיות הנאיבית.

הקהילה של שמואל היתה מובדלת מסביבתה מבחינת המקום, ההתנהגות וקוד הלבוש, אבל נהגה בקוד אתי פנימי הומני ופתוח לסביבה. שמואל עצמו עסק במסחר, ובזכות קשריו וממונו חיזק את תנועת חובבי ציון, שהיה מראשיה. הקהילה התקיימה גם לאחר עזיבתו של שמואל ומשפחתו. ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. כעבור חמישה ימים הגיעו הגרמנים למיר. עד 16 באוגוסט 1942 נרצחו יהודי מיר בשלושה גלי רצח, בירי לתוך בורות. חוסר האופטימיות של שמואל, הוכיח את עצמו.



קולות מרחוק - התקשורת לפירוק קהילתי

השבר בקהילתו של שמואל לא הגיע מבחוץ אלא מבפנים. אמצעי תקשורת חדשים הופיעו בקהילה ועל גבם מסרים מרחוק, שהלהיבו בעיקר את הצעירים. בתחילה היו המסרים מעוררי סקרנות אבל מהר מאוד התברר לשמואל שמסרים אל חותרים תחת יסודות הקהילה. במקום שמרנות מחמירה, פרשנות מקלה. אפשר להגיע לאלוהים גם בלי מאמץ. שמואל התנגד לשבר הקהילתי והקדיש חלק גדול של חייו הבוגרים לניהול אחד הסכסוכים הממושכים, המרים והאלימים בתולדות היהדות - סכסוך אחים בין המתנגדים המסורתיים והמחמירים, ששמואל נמנה עליהם, לבין החסידים המחדשים המקלים, שנחשבו בעיני המתנגדים ככופרים, ומחללי קודש חוטאים ומחטיאים.

אחרי שנים של סכסוך רעיל, שמואל נשבר. הוא הבין שלא יוכל לשמר את עולמו הישן. הוא לא היה אופטימי. הוא הבין את האיום שהתעמולה מטילה על הקהילה. ההתאוששות היתה מהירה ומפתיעה לגילו. בגיל 53 שמואל החליט לבנות לעצמו עולם חדש. הוא ויתר על החלום האמריקאי, ונסע עם אחד מבניו לארץ האבות, כ-60 שנה לפני הקמת מדינת ישראל, במטרה להקים חברה יהודית דתית חדשה בארץ ישראל, הבנויה, לפי ערכיו החדשים - מושבות קהילתיות יהודיות דתיות באדמות שנרכשו בהסכמה וכדין הארץ, בארץ הקודש.

אבא שלי חושב ששמואל ברח מהקוזאקים, אבל כשנסע הוא השאיר את כל המשפחה מאחור, לקח עמו רק את אחד הבנים, ורק לאחר שהכין את הקרקע לעלייתם, הביא אותם ארצה. כך נוהג מי שמתכנן שינוי ולא מי שבורח. בהגיעו לארץ הקודש, עשה שמואל שינוי תודעתי, אימץ גישה מקלה יחסית לדת, אבל הקפיד על מבנה קהילתי מסורתי-דתי, מקומי, בו ראשי הקהילה קרובים לקהילתם. הוא הקים יחד עם יזמים נוספים את העיר רחובות, שהפכה אחת מהערים הגדולות בישראל. כשהגיעו תיאודור הרצל, חוזה מדינת היהודים, לישראל לביקור אצל בוני הארץ, הוא התארח בביתו של שמואל ברחובות. במשך שנים רבות נציגי משפחת גורודיסקי הובילו את פיתוחה החברתי והדתי של רחובות, עד שמסרו את המפתח לידי נציגי הפועלים.


בכל דור חייב אדם לראות עצמו - ולשאול אם זה מה שרצינו

תפקידה של התקשורת בשינוי המבנה הקהילתי לא מיצה את עצמו בחיי מקימי המושבה רחובות. יהודה גורודיסקי, נכדו של שמואל, ממשיך את דרכם של אביו וסבו, נבחר לשמש ראש המועצה של רחובות, וב-1938 ערב מלחמת העולם השניה, הקים את מרכז השלטון המקומי, מתוך מחשבה שיוכל לשמר מבנה קהילתי פדרטיבי בישראל. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הסתדרות הפועלים שהוקמה 18 שנה קודם לכן, ב-1920, הקימה תשתיות ניהול ותפעול שאיפשרו שליטה מרחוק בעובדים. בד בבד מלחמת העולם השניה הבריחה את היהודים שלא הושמדו לארץ ועולים חדשים אלה הצטרפו לקהילת הפועלים המאוחדת שהשתלטה על מוקדי הכוח בארץ ישראל. עיתוני הפועלים בישראל הפיצו רעיונות חדשים של אחדות, כור היתוך, וחברה ישראלית הומוגנית. כמו סבו לפניו, נאלץ יהודה לוותר על תפיסת עולמו, שביקש ליישם באמצעות מרכז השלטון המקומי: חברה קהילתית מבוזרת מבוססת על שלטון מקומי וקהילת ממשל מרכזית.

בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל הפכה הסתדרות העובדים לכוח החזק במדינה, יו"ר הסתדרות הפועלים, דוד בן גוריון, הפך לראש הממשלה הראשון של ישראל, מדינת ישראל הוקמה כמדינת העובדים השכירים, עם חזון לשוויון חברתי מלא, שהקיבוץ, היהלום שבכתר, משמש לה אות ומופת. אבל ההבדלים בין העולים החדשים שהגיעו מקצווי עולם לא נעלמו, הגוונים לא התבהרו, והשברים באחדות המזויפת לא איחרו לבוא. קווי הדמיון בין השבר של הסבא לזה של נכדו החלו להתבהר: שמואל ניסה להקים חברה קהילתית מקומית מבוזרת, שאינה שייכת לחסידות. נכדו, יהודה, ניסה להקים מערכת ממשל מקומית מבוזרת שאינה שייכת להסתדרות. שניהם הפסידו. לכאורה כשלון ראוי. למעשה, כיום למעלה מ 70 שנה לאחר הקמת המדינה אפשר להסתכל על החזון של שמואל ויהודה לחברה קהילתית מבוזרת, אחרת. אולי בזכות הכלים הטכנולוגים הגיעה העת לבחון את דרכם מחדש. אולי החזון הקהילתי המבוזר יכול לקום לתחיה.



היד שנעלמה - ביזת הנציגים

אכזבת הציבור בישראל מנציגי הפועלים מייסדי המדינה היתה מרה. במשך השנים שאחרי הקמת מדינת ישראל נציגי הפועלים בזזו את נכסי הפנסיה של הציבור באופן שהצריך את הלאמתן, ומסרו את מוסדות המדינה לידי בעלי ההון, כולל ניהול הנכסים הפיננסיים של הציבור. התפיסה המופרכת כאילו המגזר הפרטי בהכרח יעיל יותר מהמדינה והתחרות היא מנוע חזק יותר משיתוף פעולה, הופצה בעיתונות היומית ואנשי ההון הפכו למושא הערצה וחיקוי.

נציגי החסידים במוסדות המדינה יצרו מבנים היררכיים חדשים ביהדות של תיאום הצבעות לפי החלטת הרוב במטרה למקסם את התועלת הכלכלית עבורם בלבד, על חשבונן של קהילות אחרות במדינה המתפתחת. למעשה גם קהילות המתנגדים אימצו את מנהגי החסידים והדתיות החרדית הפכה לקהילה סגורה הדואגת לעצמה בכוח האחדות סביב המנהיגים הרוחנים. בעיקר מימין וממזרח.

כשחגגתי בר מצווה, ב-1977, הפסידה מפלגת הפועלים, לראשונה, את השלטון. בשלב זה, דבר מהאידיאולוגיה הקיבוצית כבר לא היה רלוונטי. בשנות השמונים התגבר הכיבוש הקפיטליסטי של שדרת התודעה המרכזית בישראל, והסליל מוחות טובים מהאקדמיה, הדת והתעשיה לתעמולה קולנית בזכותה של יד נעלמה שאמורה לחלק את העושר, בו בזמן שהמדינה חילקה למקורביה נכסי ציבור במחירי הזדמנות. לקח זמן עד שהבנתי שהיד הנעלמה קיימת כמו בגדי המלך החדשים. ייתכן שאדם מגלה את הפרספקטיבה הנכונה על מסלול חייו רק לאחר הפרישה. אבל הפרספקטיבה הזו הרסנית למנגנון הכלכלי המשומן, ולכן צריך היה לוודא עוד לפני גיל הפרישה שהאדם יכנס למסלול החלשה מחמת גיל. אז הבעיה תפתר. רבים אינם יודעים אבל האפליה של נשים בישראל (שהיא החמורה במדינות ה-OECD), היא לא האפליה הכי חמורה בישראל. פי מדדי השווין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה זקנים מופלים בשכר יותר מנשים. כמו נשים ומיעוטים, גם צעקתם של הזקנים לא עוברת את סף הרגישות של הרדאר הכלכלי. אל תאמינו לצעקות ברחוב. לא נפלתם על הדור הלא הנכון. תכננתם בדיוק את הדור המתאים. אנחנו נצייית ונקצין כשאתם תסיתו אותנו האחד נגד השני. בדיוק כמו בשוק ההון: לא משנה שכולם יפסידו, העמלות ישולמו.


טכנולודמוקרטיה - חוסר נגישות כאג'נדה חברתית

כמו כל משטר יעיל במאות האחרונות, הנצחון הקפיטליסטי הושלם בזכות הטכנולוגיה. הכנסות המדינה ממסוי תחום הטכנולוגיה שימש כאתנן של אנשי הסטרטאפ ניישן למדינה, וכיבס את הגדלת הפערים ונזקים חברתיים אחרים שגרמה תעשיית ההייטק באמצעות הטכנולוגיה שפיתחו.

הפער לא התמצה בחוסר שוויון כלכלי שהשיגו אנשי התעשייה על פני תעשיות אחרות בחברה, אלא בעיקר בגלל מערכות השליטה והבקרה שפיתחו אנשיה, שאיפשרו מצב בו מספר גדל של קהל מנוהל תודעתית על ידי מספר מצומצם כל כך של אנשים, והכל למטרות שאיבת המשאבים מתחתית הפירמידה החברתית-כלכלית, לראשה. שוב ניתן לומר "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך". הפעם כנראה בפחות גאווה.

חוב הרבים למעטים אינו חוב רעיוני, אלא חוב כספי של ממש, וכשבעלי ההון נדרשים לגבות את חובם, הם עושים זאת ביעילות רבה. לא רק בהפעלת כוחות אכיפה בתמורה לכסף רב, אלא גם בעמלות, קריסות ותספורות. לעומת זאת, כשהעניים הרבים באים לגבות את חובם מהעשירים המעטים, זה קשה עד בלתי אפשרי. האינטרס של העשירים הוא לדאוג ששערי הכניסה להליכי הגביה והאכיפה (מערכת המשפט) יהיו צרים, וכך אכן קרה. למשל, רק בשנת 2023 נזכר בית המשפט העליון של ישראל בכך שבמשך 15 שנה היו שעריו של בית הדין לעבודה סגורים בפני תובעים ייצוגיים. "הצרו את חורי המסננת" כך פסקו. זה לא שינה את המצב. שערי המשפט נותרו סגורים. מי שיש לו כסף עובר בשערי המשפט. מי שאין לו זמן וכסף אין לו מה לחפש כאן. גורל זהה ציפה לקבוצות המוחלשות שהתדפקו על שערי בית המשפט האזרחי ונקלעו למשחק לא הוגן, בשם השוויון בפני החוק: מבוטחים מול חברות ביטוח, נשים מול גברים, עובדים מול מעסיקים, זקנים מול צעירים, מיעוטים מול רוב, עותרים מול המדינה. מי שמחפש את חוסר ההוגנות בחברה, ימצא אותו בתחומים המשפטיים בהם החלשים הם תמיד התובעים. השוויון בפני החוק הפך את הכלכלה לגורם המכריע את גורלו של הליך המשפטי. העשירים מנצחים תמיד, ולא במקרה.



ממשלת הון סיכון - חוסר נגישות לצדק

הציפייה הנכזבת שהיד הנעלמה תצליח לסגור פערים, התגלתה רק כשהדמוקרטיה התערערה והמצב החברתי נהיה לא יציב. החופש הדמוקרטי בידיהם של בעלי ההון הפך להיות החופש לנצל. העתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה הפכה להיות כלי בידי בעלי עניין, ואיקלמה את הפערים החברתיים במסר כפול: מצד אחד מסרים מפלגים ומסיתים, מצד שני פרסים למוחלשים מצטיינים כמו שעשועונים (טוטו, לוטו). ההזנחה של תשתיות חברתיות ובראשן החינוך והבריאות הפכה למדיניות מכוונת של "ממשל רזה" הפועל להחליש את שומרי הסף במטרה מכוונת ומתוכננת להניח לחלשים להיחלש (או להיכחד אם אפשר). מי שיש לו כסף, יזכה לחינוך טוב ובריאות טובה. מי שלא, אללה ירחמו. הכסף הפך להיות המדד היחיד לאיכות חיים.

כל עוד הפערים נמדדו בדירות פאר ומכוניות יוקרה, לא נגרם נזק חברתי משמעותי. אבל כשהכסף החל להשפיע על מערכת המשפט, זו היתה תחילת הסוף. אין מדובר על שופטים מקבלי שוחד. למעשה זה בכלל לא עניין פרסונלי כפי שמנסים להציגו. השופטים מעולים, השיטה דפוקה. לכאורה, מערכת שבה כולם שווים באופן פורמלי בפני החוק. אלא שכמו שהמשפטנים יודעים, השוויון הפורמלי בעייתי כשיש במקור, צד חזק וצד חלש, והוא אינו קיים כלל כשהצדק יקר מדי לחלק גדול באוכלוסיה.

אבל עוצמתו של הכסף לא משתווה לעוצמת זעמו של המון מודר. התפלגות ההצבעות לפי עשירונים, בבחירות האחרונות בישראל, מראה בבירור שהחלשים הצביעו חוסר אמון בבית המשפט.

נציגי המוחלשים שניצחו, קפצו על העגלה, ובמקום להוציא את האדם מהסכסוך ולפתור את בעיית הנגישות לצדק, הם הדגישו את חשיבות האישיות והדעה של מקבלי ההחלטות, החמירו את בעיית הנציג, ויצרו את המשבר החוקתי העמוק ביותר בתולדות ישראל, כשהם מחלישים את מערכת המשפט כדי להגביר משילות. הרצון הקולקטיבי החל מדבר אליי שוב: האם ההמון המודר רוצה משילות? לא! הוא רוצה נגישות. אבל מי קובע? הנציג או הרצון הקולקטיבי? כרגע הנציג. זה היה המצב בישראל כשיצאתי לבנגלור. אבל שוב הקדמנו את המאוחר, כי בעצם רק הרגע חזרתי מפולגה עם החלטה להוכיח יעילות של הפתרון הבינארי בבני אדם. קודם כל - אצלי. התחלתי לתעד הכל. לא ידעתי אפילו למה. כתבתי הכל.




הפתרון הבינארי - פשוט ומיותר

בחזרה מפולגה, ובמשך שנה וחצי לאחר מכן כתבתי את המאמר על הפתרון הבינארי, כשאני משנה לאט לאט את כל תהליכי קבלת ההחלטות שלי מקצה לקצה. במרץ 2020 עם פרוץ הקורונה, השלמתי את המאמר והגשתי אותו כמועמד לפרסום בעיתון סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, אבל הוא לא התקבל.

אני מניח שהם צדקו מבחינתם. פתרון יעיל של מחלוקות לא היה בראש סדרי העדיפויות של הכנת סטודנטים לעולם המשפט בישראל. כל מי שעוסק בניהול מחלוקות יודע: לאף אחד מבעלי העניין בהליך המשפטי לא סביר, לא הגיוני ולא כלכלי, לפתור מחלוקת ביעילות באמצעות תהליך פשוט. ייתכן גם שנשמע להם מופרך שניתן לפתור כל סכסוך בתהליך הכולל רק את השלבים האלה:

  1. הסכמה להשתמש במודל הפתרון הבינארי כמנגנון לפתרון המחלוקת.

  2. ניסוח טענות כשאלות כן/לא קצרות וספציפיות.

  3. תשובה על שאלות הצד השני רק כן או לא.

  4. מיון השאלות להסכמות ומחלוקות

  5. פירוק מחלוקות על ידי הסבר העמדה שבמחלוקות: באותו אופן כמו בשלב 2. למה כן? ולמה לא?

  6. קבלת עזרה ממגשר מקוון במידת הצורך.

  7. המשך פירוק מחלוקות על ידי הסבר עמדתך במחלוקת (חזרה לשלב 2).

  8. הסכמה על שאלות היסוד של של המחלוקת מנוסחות כשאלות כן/לא.

  9. הזמנת בוררים להשיב בכן/לא על חילוקי הדעות שנותרו.

  10. להיות בשמחה תמיד.

זה מודל הפתרון הבינארי.

אם תנהלו שיח כזה עם עצמכם הוא יסייע לכם לפתור דילמות. צריך רק להקפיד לבחור בין שתי אפשרויות בכל פעם.

אם תנהלו שיח כזה עם הצד השני למחלוקת תגיעו לפתרון היעיל של הסכסוך. צריך רק להמשיך ולהסביר את המחלוקות.

אם תנהלו שיח כזה בקהילה (כולל בזוג) תגלו את הרצון הקולקטיבי. כולם מציעים, כולם מצביעים, כולם משפיעים.

הבעיה שאם תעשו את כל אלה, כל מי שמעורב היום בניהול סכסוכים יפסיד הכנסות רבות.



פסיכולוגיה בגרוש

ההחלטה לעשות ניסוי על עצמי לא היתה בלי להתייעץ. את המודל פיתחתי עם ד"ר גל הרפז, פסיכולוגית חברתית ומומחית בינלאומית ליחסי עזרה בין אישיים ובקבוצות. ד"ר הרפז סייעה לי לצאת מכמה משברים קשים בחיי, וגם גרמה לאחד מהם. ד"ר הרפז היא אשתי לשעבר ואם שניים מילדיי, ובשנים האחרונות אנחנו משתפים פעולה בגיבוש הרצון הקולקטיבי שלנו. לאחר סיום ניסוח המודל ביקשתי ממנה לתאם פגישה עם מומחים לפסיכולוגיה כדי לוודא שאין מכשולים שלא ראינו. קיימנו פגישות עם מספר פרופסורים מובילים לפסיכולוגיה משיטות שונות. והם לא הצליחו להצביע על נקודות תורפה.

בעוד התהליכים של קבלת ההחלטות שלי משתפרים ואני מצליח לפתור דילמות אישיות ומשפחתיות באופן יעיל ומשביע רצון, היישומים השונים של הפתרון הבינארי בלבלו אותי. לקח לי זמן להבין את הקשר בין יישוב מחלוקות לרצון הקולקטיבי. לכן, בשלב מסוים החלטתי להתמקד ביישוב מחלוקות בלבד וניסיתי להניח לרצון הקולקטיבי, אבל כפי שיתברר עוד מעט הוא לא הניח לי. הצגתי את מודל הפתרון הבינארי בפני הנהלת בתי המשפט בישראל והצלחתי לשכנע את היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט לקדם פיילוט ביישוב מחלוקות מקוון לפי מודל הפתרון הבינארי. מנהל בתי המשפט פנה לשופטים בבקשה לקדם פיילוט ביישוב סכסוכים מקוון, אבל השופטים התנגדו למהלך ועצרו אותו. התנדבתי לגשר בלשכת עורכי הדין כדי לצבור נסיון, אבל הגישורים פסקו מלהגיע. התנדבתי לגשר בשלטון המקומי, המגשרים התנגדו. בקיצור אף אחד לא מעוניין לפתור מחלוקות מהר ובזול.

כשפגשתי את נציגי המגשרים בשלטון המקומי, מצאתי את הקשר הראשון בין יישוב מחלוקות לרצון הקולקטיבי. הם אמרו לי שהם אמנם מגשרים בסכסוכים בין שכנים. אבל גם במחלוקות קהילתיות ברחובות מעורבים או בשכונות, הדורשים הסכמות רחבות ומאוד קשה להגיע אליהן. אמרתי להם שהפתרון הבינארי טוב גם לזה אבל כאמור, המגשרים בקהילה אנשים מופלאים כשלעצמם, סירבו לנסות תהליכים חדשים. החיבור המציאותי הראשון בין יישוב המחלוקות לרצון הקולקטיבי נוצר. אבל סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב. בשלב זה,.יותר סביר שמדובר בחיה שאיבדה את דרכה, ועוד מעט תקפא במדבר ה-ODR.




מודריה אהובתי - אין מדינה לאהבה

במהלך כתיבת המאמר נפגשתי עם שניים מהמומחים העולמיים ל- Online Dispute Resolution - ODR: פרופ' ארנה רבינוביץ מאוניברסיטת חיפה, ופרופסור קולין רול מעמק הסיליקון, היזם המהולל של חברת מודריה, הפותרת עשרות מליוני סכסוכים בשנה עבור איביי ופייפאל ללא מגע יד אדם.

ארנה הלשינה שהוא מגיע לארץ ויתן הרצאה. כמעט פיספסתי. היה פשוט קשה למצוא את חדר הקטן בפאתי האוניברסיטה שהכיל רק 20 סטודנטים שבאו לשמוע אותו. אולי הייתי צריך להבין כבר אז שאין פה ביזנס. בסוף ההרצאה ביקשתי את הסלפי היחיד אי פעם. האיש המקסים הזה הסכים בשמחה.

לאחר שהשלמתי את המאמר, לקחתי יועץ עסקי כדי להבין איך מקדמים את הפתרון הבינארי והיישומים שלו. המסקנה של היועץ העסקי היתה ברורה: יישוב מחלוקות מקוון זה עסק מקומי בהיקף בינוני-קטן. ו-"הדבר השני שאמרת - הרצון הקולקטיבי - אני לא מבין אותו. אין עסק כזה." כך אמר לי.

סיפרתי לו על הפלא של מודריה איך היא פותרת עשרות מיליוני סכסוכים ואיך קולין עשה אקזיט רציני מאוד כשמכר את מודריה לטיילר, חברה ששווה 10 מליארד דולר ומובילה בתכנון ופיתוח תשתיות מחשב לבתי המשפט בארה"ב. לא עזר. נפרדנו כידידים. חזרתי לשולחן העריכה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אמרתי לעצמי: לא שואלים ספר אם אתה צריך תספורת ולא שואלים יועץ עסקי איך לבנות עסק של מוצר שאנשים מוכנים לשלם כדי להיפטר ממנו. היועץ נאלץ בשלב מסוים לבקש ממני להפסיק להטריד אותו עם רעיונות שאין להם ערך כלכלי. שוב הייתי לבדי במסע.


ד"ר בלוקצ'יין ומיסטר קריפטו

המסקנה במאמר הפתרון הבינארי היתה, שהטכנולוגיה של עולם המשפט נמצאת דווקא בבלוקצ'יין ולא בעולמות של בינה מלאכותית. זה נשמע לי מפוקפק, אבל בייאושי, יצאתי לבדוק. במהלך הקורונה גיליתי שני ארגונים העוסקים ביישוב מחלוקות מקוון עם קשר לבלוקצ'יין. חברת "אראגון" (Aragon) וחברת "קלרוס" (Kleros).

גיליתי גם שהם גם עושים עוד משהו שלא שמעתי עליו קודם - DAO. Decentralized Autonomous Organizations. ארגונים מבוזרים אוטונומים (אמ"א) הן קהילות שנווצרות על ידי אדם או גוף שנקרא "מזמן" (summoner) שמצרף את החברים הראשונים וקובע את הכללים הראשונים בקוד פתוח. הקהילות פועלות על תשתית טכנולוגית ברשת הבלוקצ'יין ומנהלות תקציב באופן עצמאי ללא נציג או מנהיג, באמצעות דעת הרוב בהצעות והצבעות שמבוצעות באמצעות הטכנולוגיה. מרגע שהתחלתי ללמוד על היצור החדש הזה DAO, הרגשתי שהגעתי לבאר מים חיים. התיישבתי על הדלי ושחררתי חבל לתוך הבאר. קראתי כל מילה שאפשר על DAO, בלוקצ'יין, בוטרין ואת'ריום. ראיתי את האור בקצה במנהרה. זאת הטכנולוגיה שתגלה את הרצון הקולקטיבי. הממשקים של ה-DAO היו דומים למודל הבינארי: הצעות שניתן להצביע עליהן כן או לא. חזרתי ליועץ שפיטר אותי ואמרתי לו בוא תכתוב תוכנית על DAO, אבל הוא לא רצה. הוא הבין שהבדיחה היא עליו.

עולמות הDAO הסעירו אותי. הבנתי ש-אראגון ו-קלרוס מוצאים קשר בין DAO ו- ODR רק שאני לא הבנתי אותו עדיין. ואז קרה נס. באחד החיפושים אחרי חומר חדש מצאתי את מה שחיפשתי. כמו למצוא אבדה ישנה. כמו להתעורר מחלום טוב ולגלות שזאת המציאות. מאמר אקדמי על הקשר בין ODR ו- DAO. ושל מי? של המומחים ל-ODR, פרופ' ארנה רבינוביץ ופרופ' איתן קאץ', שאומרים שכל DAO צריך ODR - הנה הקשר שחיפשתי. הרגשתי שחזרתי הביתה. אין DAO בלי ODR. כמו גול ניצחון בדקה התשעים. ה ODR פותר את הכשלים של ה- DAO ומספק לו הגנה מפני תקיפות ישירות (Hacking) לתקיפות עקיפות. למביני עניין: קהילת ממשל שתחליט על מזלג קשיח (Hard Fork), כשצריך, תתן לכל DAO את הטיפול הנחוץ עד להגיעו לבגרות עצמאית. בדיוק כמו התפקיד ההסטורי של ההורים אצל בני אנוש. כשפגשתי את ארנה כמה חודשים קודם היא לא סיפרה לי על המאמר הזה אולי לא חשבה שזה קשור, אולי אני לא זוכר היטב. אבל זכרתי היטב, שהיא העריכה שקולין לא ימשיך לעבוד בטיילר. "עם כל כך הרבה כסף שקיבל, מגיע לו לנוח." אמרתי, מקווה שתגיד לי את הסכום אבל היא לא אמרה (כמובן). "אני גם לא בטוחה שהוא ינוח" היא אמרה בחיוך. שלי לגבי גורלה של מודריה התחזקו. כשקראתי את המאמר בפעם הראשונה (חודשים רבים אחרי שהתפרסם), הבנתי שהמודל הבינארי, הוא קרוב משפחה של תהליכי קבלת ההחלטות ברשתות קריפטו מבוזרות. אבל לא הערכתי עד כמה המוניטין של הקריפטו מפוקפק ועד כמה קשה להלבין את הרפש שדבק בו. רווח לי בהמשך, כשגיליתי שאפשר לבזר בלי קריפטו.


זה רק ספורט - איך להרוויח בלי לנצח

בשלב זה הייתי כבר משוכנע שהשינוי האישי והמשפחתי שלי הוא בעל ערך עצום. השיפור בקשר עם הילדים במהלך השנים האחרונות היה פנטסטי. אבל ידעתי שעכשיו צריך הוכחות. התיקון האישי והמשפחתי, מופלא ככל שיהיה, לא יספיק. חיפשתי מקום לבחון את המודל בתנאי לחץ. בספטמבר 2021 התנדבתי לנהל את נבחרת הנוער של ישראל בכדוריד במחנה אימונים מיוחד של חודשיים בפורטוגל.

כדוריד הוא אהבתי הישנה. בצעירותי שיחקתי כשוער נבחרת הנוער של ישראל בכדוריד וזכיתי באליפויות וגביעים עם קבוצת הדגל של מפלגת הפועלים ברחובות - "הפועל רחובות". כלי הניהול המרכזי שלי במהלך הפרוייקט היה טוקניזציה של הפרות משמעת. המעקב הפומבי אחר רישום ההפרות היומי יצר מוטיבציה אוטונומית לציות. לימדתי אותם באמצעות הפתרון הבינארי איך להרוויח בלי לנצח ואיך לנצח בלי להפסיד חברים. התוצאות היו מרתקות. בשבוע האחרון של הפרוייקט השחקנים התנהלו באופן עצמאי עם מספר תקלות מינימלי. בכל יום, במשך שבוע, בחרה הקבוצה שחקן אחר שקבע את הכללים הנדרשים כדי להפחית הפרות משמעת. השחקן שהוביל את חבריו למינימום תקלות, זכה באתגר המנהיג ועם סיום הפרוייקט החליט לוותר על מעמדו כספורטאי מצטיין והתגייס לקורס טייס. התקשרתי לברך. לאחר שעבר את השלבים הראשונים, הוא התקשר אלי כדי לקבל ממני חומר ולהרצות בפני חבריו בקורס על הפתרון הבינארי.

מאמן נבחרות ישראל בכדוריד באותו זמן, הפורטוגלי רולנדו פריאטס התרשם מהתוצאות המקצועיות, אימץ את מודל הפתרון הבינארי לקבלת החלטות בספורט, הסביר עליו בהרצאות שנתן ברחבי אירופה, והוא מיישם אותו בימים אלה בעבודתו עם נבחרות דרום קוריאה בכדוריד.



הערת שוליים - לסאטושי אין אף טי

אחרי שחזרתי מפורטוגל, המשכתי לנסות לקדם את התפיסה שאפשר להגיע להסכמות בכל תחום ובכל מספר משתתפים.

באחת הפגישות המרתקות שוחחתי בזום עם ד"ר סטיוארט הבר, ש- 3 מ- 8 הערות השוליים בנייר הלבן של הביטקוין הן שלו, ואולי הוא סאטושי נאקמוטו בעצמו. השיחה נקבעה במסגרת הניסיון הבר ושל סטורנטה שותפו להמצאת הבלוקצ'יין, לחזור להיות רלוונטי באמצעות ההמצאות החדשות של הקריפטו ובראשון ה-NFT. המטרה של הבר היתה לייצר NFT מהתוצרים הראשונים של פעילות המחקר שלו ושל שותפו בתשתיות הבלוקצ'יין ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. ניסיתי בכל כוחי להסביר להבר את המבנה הכלכלי הנכלולי סביב ה-NFT והנפקת המטבעות הדיגיטליים, ומדוע דווקא ה-DAO הוא הפתרון הנכון לעולמות הקריפטו המתחדשים, בכפוף להסדרה וממשל תקין כמובן. אבל ללא הועיל.


ככל שידוע לי ה-NFT של הבר לא יצא אל הפועל, המתווך בינינו, ניר שמעוני היקר , נפטר זמן קצר לאחר מכן מדום לב והוא בן 51 בלבד. המוות החזיר אותי לנקודת המוצא של המסע. נזכרתי ששיא השבר היה בתחושה של מוות. ההבנה האקטוארית שהמוות קרוב, שכנעה אותי שצריך למקסם את הימים הטובים. זו היתה נקודת המוצא האמיתית של המסע שלי. הרגשתי שהפתרון הבינארי יאפשר לי למקסם את הימים הטובים עד המעבר לעולם הבא בעזרת הרצון הקולקטיבי.



נפלאות דרכיו של הרצון הקולקטיבי.

הקורונה הביאה תחושות חדשות-ישנות. כמו בפולגה, הרגשתי שוב שאין צורך להתקדם. אפשר להעמיק. בבית, במשפחה בקריאה. בסוף הקורונה, שהתאפשרה שוב היצאה לחו"ל, קראתי את הספר "קיצור תולדות האנושות" במהלך סופשבוע בסיני ואת "הנאום האחרון של משה" במהלך הטיול לקופנגן בתאילנד.

למדתי, שמנהג האדם לחיות בקהילות קטנות במשך עשרה מליון שנה הופר לאחרונה. ב-10,000 השנים האחרונות (פרומיל 1/1000 מתקופת הקיום האנושי) פותחו אמצעי שליטה ובקרה של מעטים ברבים שהובילו מהפיכות שנוצרו לכאורה בשיתוף פעולה ולמעשה בהפעלת כוח של מעטים מול רבים, כמו המהפיכה החקלאית, המהפיכה התעשיתית ומהפיכת התקשורת והמידע. באחד השלבים הקריטיים של תהליך ההתפתחות הקהילתית, החליטה קהילה לברוח מהשיטה ולצאת מעבדות לחרות. היא עשתה זאת כי לא הייתה לה ברירה, זה היה תנאי לחופש האישי של חבריה, אבל מהר מאוד עמדה בפני הקהילה בחירה קשה. להכחיד את עצמה או למצוא שיטה יעילה להתנהלות קהילתית. למזלה של הקהילה המנהיג שלה הבין את את מגבלות הכוח שלו. הוא מצא שיטה לפתרון שתי התקלות המרכזיות שמערערות כל התנהלות קבוצתית: בעיית הנציג ודילמת האסיר. המנהיג היחיד שעד היום מזכירים לכל מי שנקרא על שמו שממשה עד משה לא קם כמשה, המציא רעיון גאוני. לראשונה בעולם, הסכמה קולקטיבית על מערכת כללים חברתית וכלכלית מוסרית המבוססת על עקרון אחד פשוט, ואהבת לרעך כמוך. 10 כללים:

אחד, הכוח הוא הכל ואף אחד

שני, אין כוח אחר גדול מזה

שלישי, יש לכבד את הכוח

רביעי, המטרה היא לנוח

חמישי, תנו אמון במסר (מההורים, אז לא היו קהילות ממשל)

ששי-עשירי, ואהבת לרעך כפול חמש. שוויון חברתי בכבוד הדדי.

בנוסף, הסכמה קולקטיבית על כוח עליון שלא ניתן להוכחה, להפחתת הוצאות שיטור וענישה.

בנוסף, הסכמה קולקטיבית על קיומו של ערך לאחר המוות, כדי לפתור את כשל דילמת האסיר האיטרטיבית הקצובה.

משה הציג את השאלה הבינארית: אני מציע את הכללים האלה להסכמה קולקטיבית. כן או לא, רק פה אחד יתקבל. פעם ראשונה היו כאלה שאמרו לא. היה צריך לנטרל את כיסי ההתנגדות, כדי לייצר רצון קולקטיבי צריך הסכמה פה אחד. בפעם שניה אמרו כן. הרצון הקולקטיבי נוצר. הקהילה המציאה פה אחד הסכמה שלא יעיל להתנתק ממנה. הסכמה שמרגע יצירתה יש לה קיימות נצחית. לא מסע גיוס לקוחות בכסף או כוח. אלא רגע קסם שווה בעוצמתו לבריאת העולם. יצירת יש מאיין. מקהילה מפוזרת ומסוכסכת לעם הנצח. פרפטום מובילה. נעשה ונשמע. הקול, קולו של הקולקטיבי והיד של עצמנו. הרעיון של קהילה מבוזרת המאמינה ברעיון מופשט ללא נציג או מנהיג היה רעיון גאוני. הקהילה הצליחה לשרוד מאז למרות כשלים ותקיפות בזכות הביזור. המבנה שמשה המציא היה גם אנטי וירוס וגם מנגנון רגנרציה מובנה. היהדות שרדה חילופי מקום וחילופי שלטון. אבל ב-200 השנים האחרונות שבויה קהילת היהודים בידי מנהיגות שעיצבה מבנים כלכליים ומדינתיים עוינים המאיימים שוב על חורבנה של הברית שנכרתה בין בני ישראל לרצון הקולקטיבי של עצמם, הברית לשוויון וכבוד. שמואל ויהודה הבינו בדיעבד מה שמשה הבין מראש: הבעיה לא החסידים ולא בעובדים. הבעיה היא המנהיגים.


גם הקריפטו הבין - אין DAO בלי ODR

באחד הכנסים המפונפנים של מתעשרי הקריפטו החדשים, בשלהי הקורונה, אמר אחד מהמשתתפים בכנות, שכל מה שניתן לעשות בבלוקצ'ין ניתן גם לעשות בלעדיו. צריך רק גוף שאפשר לסמוך עליו שינהל את המידע. הבנה זו הובילה אותי למספר מסקנות לגבי שוק הקריפטו, מנקודת המבט המשפטית-כלכלית:

  • מדובר באיום על המבנה הריכוזי, לכן הוא שוק הקריפטו נתון למתקפות וקריסות - אבל לא ברור מה קדם למה.

  • נקודת המבט של אנשי המחשבים לא הצליחה להתגבר על המודלים הכלכליים הריכוזיים שהשתלטו על התעשיה כמו המודלים העסקיים המפוקפקים של פרויקטים של NFT

  • הצורך בטוקן כתנאי לשימוש, וחוסר הנגישות של הממשקים משאירים את הציבור הרחב בחוץ.

  • עולם המשפט והרגולציה נוהגים בתחום בגישה של כבדהו וחשדהו ואינם משקיעים מאמץ בלימוד עיוני או באימוץ מודלים ראויים, המבוססים על ביזור.

  • שוק הקריפטו מנוהל על ידי השפעה חיצונית של בעלי עניין המרוויחים מהתנודתיות של השווקים הנגרמת מרגישותם למניפולציות.

  • השחקנים המרכזיים בקריפטו ממשיכים לשדוד בשקט את המשקיעים הקטנים (משקיעים טפשים שחושבים שהם מתוחכמים).

  • הממסד מנהל מסע חיסול פרוייקטים להנגשת הביזור לציבור, שצמחו באופן פראי על ידי אופורטוניסטים מזדמנים וללא הסדרה או תמיכה.

  • ארגונים מבוזרים לא יתפתחו בעולמות הקריפטו בגלל חוסר נגישות ורגישות לכשלים ומתקפות.

באוגוסט 21, ויטליק בוטרין, ממציא האת'ריום, פרסם מאמר מתגונן שמסקנתו שה- DAO אינו בשל לפעילות אוטונומית כפי ייעודו המקורי, בגלל העדר מנגנוני ממשל מבוזרים ראויים (Degov). בוקר טוב ויטליק. סוף סוף הבנת. אין DAO בלי ODR. אבל עם טוויסט. מה שויטליק לא ידע (או לפחות לא התייחס לכך) זה שמערכת ממשל המסדירה כשלים ותקיפות היא למעשה בדיוק מערכת ה- ODR עליה דיברו ארנה ואיתן. אם נעשה אחד ועוד אחד, הפתרון הבינארי של ה- DAO הוא מערכות ODR נגד כשלים ותקיפות.




תעמולת בחירות - לגופו של אדם ולא לגופו של עניין

השנים 2019 עד 2022 היו שנים של חוסר יציבות קיצוני בישראל. 5 מערכות בחירות כלליות ב-4 שנים: שתיים ב-2019, אחת בכל אחת מהשנים 2020, 2021, 2022. תוצאות הבחירות של 2022 סימנו מהפך בדעת הקהל בישראל. במקום רוב ליברלי דמוקרטי שנסמך על השכבות המבוססות של החברה, הסתבר שהמאזן הדמוגרפי הטה את הכף ורוב הציבור בחר בממשלה ימנית שמרנית קיצונית הנשענת על השכבות החלשות בחברה. המאמץ המהיר של הממשלה החדשה ליישם שינויים במערכת המשפט הדליקה את השטח. השכבות החזקות והחלשות יצאו לרחובות, מפגינות האחת נגד השניה. מוסטות בידי מנהיגיהן, ונעזרות בשיטות הישנות לרתום את הציבור לאג'נדה של המנהיג - הסתה והפחדה.

חצי מהעם מגן על החופש להמשיך לקיים את השיטה הקפיטליסטית הנצלנית, על מנת להגדיל את הפערים ולשמר אותם. והחצי האחר של העם מגן על החופש לקדם מדיניות מפלה ופוגענית בשם הדת והמסורת כדי להגדיל את הפערים ולשמר אותם.

חוסר תקשורת וכלים לשיתוף פעולה בין הצדדים הציגו את דילמת האסיר במלא עוצמתה. שני הצדדים בוחרים באסטרטגיה של תחרות שמסכנת אותם ומביאה אותם בסופו של דבר לתוצאה של הרס עצמי. במקום לנהל שיח על הפתרונות העניינים מנהלים שיח על זהות המנהיגים. מנהיגים כלכליים שמדכאים נשים (פערי שכר של 25%-35%), זקנים ומיעוטים בעולמות התעסוקה, נלחמים במנהיגים דתיים שמדכאים את הנשים במרחב האישי והציבורי (במנהגים המנציחים עליונות גברית) ומתנהלים כלכלית להשאת תועלות ליהודים מסוגם. הפוך מ-ואהבת לרעך כמוך. כולם אומרים מה לא. אף אחד לא אומר מה כן. אף אחד מהצדדים לא רוצה את התוצאה שגורמים לה הנציגים. אף אחד לא שואל את הציבור מה הוא רוצה. למרות שכבר אפשר. אילו רק שיעור קטן מההוצאות שהוציאה תעשיית ההיטק בליבוי ההסתה והפילוג היה מושקע בפיתוח מערכות טכנולוגיות לשיתוף הציבור בקבלת החלטות ושיתוף פעולה, סביר שהיינו מוצאים פתרון טכנולוגי שהיה מאפשר להגיע להסכמות. אבל כאמור, שיתוף פעולה אוטונומי ללא נציג או מנהיג מנוגד לתפיסת העולם הריכוזית. פיתוח טכנולוגיה לשיתוף פעולה עלולה לשמש כחרב פיפיות בידי העובדים כנגד המעסיקים ביום שאחרי ולכן הכסף שהקצו בעלי ההון למאבק הדמוקרטי מושקע בכלים שהם מכירים: שליטה ובקרה בהמון מוחלש - בעסק זה השליטה בלקוחות ובעובדים. רק צריך לעשות הסבה למפגינים.



בנגלור 2023

במרץ 2023 ארזתי את עצמי לנסיעה לכנס הבינלאומי ליישוב סכסוכים מקוון. קולין הזמין אותי להציג בכנס בדאבלין ב2021 אבל הכנס בוטל בגלל הקורונה, וכך גם הכנס של 2022. את ההשתתפות בכנס של 2023 תכננתי כבר 3 שנים, והייתי מוכן ומזומן להוציא לאור את הפתרון הבינארי. הגעתי יומיים קודם והתפעלתי מתפקידם של הפרחים בתרבות ההודית.

כבר מהיום הראשון של הכנס, היה דבר אחד ברור כשמש: האתגרים המשפטיים-חברתיים בהודו דומים עקרונית לאתגרים בישראל רק פי 20 בגודל ופי 20 בעוצמה. קל היה לראות מבחוץ את היראה של באי הכנס לשופטים שבאו לבקר. במדינה שמי שמדבר נגד מערכת המשפט עובר על החוק ועלול להיעצר, נותנים כבוד לשופטים. הבנתי גם מדוע השופטים שביקרו בכנס סירבו להשתתף בפעילויות שהוצעו להם. הם צריכים לשמור על הריחוק המכובד ששומר עליהם. אבל בשיחה שהיתה לי עם שופט מהאקדמיה השיפוטית, הפועלת בחסות בית המשפט העליון של דלהי, הוא הסביר לי שגם בהודו בית המשפט נמצא בעין הסערה ונתון לביקורת, וגם בהודו, כמו בישראל, השופטים מתקשים לאמץ שיטות חדשות. זה לא נשמע כמו מתקפה על בית המשפט ההודי, אלא כנקודה של מודעות עצמית. בכל מקרה, הנחתי שיש לו חסינות.




קולין

האתגרים שהצבתי לעצמי בכנס, עניינו אותי יותר מהאתגרים של הודו, התרכזתי בניסיון לתפוס את תשומת לבו של פרופ קולין רול בלי שהוא ישים לב שאני סטוקר שלו. לא הייתי צריך להתאמץ הרבה. האיש הנעים והמקסים הזה נענה ברצון לחיזוריי וזכיתי בכנס לשתי ארוחות צהריים מלאות "אחד על אחד" עם המנטור האגדי של עולם ה- ODR ושלי כמובן. כבוד.

"ספר לי על מודריה", אמרתי לו בהתרגשות. בין ביס לביס שמעתי מפי הגבורה את הסיפור המרתק על שותפתו ההודית צ'יטו נגריאן (Chittu Nagarajan), שהוא מכנה למורת רוחה "האמא של ה-ODR" ועל מודריה המופלאה שלהם. את רוב הסיפור כבר ידעתי. על הצלחתה של מודריה לפתור עשרות מיליונים של סכסוכים בשנה ללא מגע יד אדם ועל המכירה לטיילר. קראתי ושמעתי את הסיפור כמה וכמה פעמים וכמו סיפור ילדים טוב, כל פעם אני נהנה לשמוע אותו מחדש. סיפרתי לו על הפתרון הבינארי ועל הדאו, הוא הבין ישר את העניין וסיפר לי את הבדיחה על מחשב העל שנשאל על מהות החיים, והשיב שיקח כ-4 שנים לחשב את זה. לאחר 4 שנים המחשב השיב את תשובתו: 48. השואל התאכזב "לזה חיכינו 4 שנים?". המפעיל השיב "אולי היית צריך לנסח את השאלה אחרת". הבנתי שכל שנותר לי הוא לחכות בסבלנות לרגע המתאים לשאול אותו את שאלה שבשבילה באתי לכנס. וההזדמנות המתאימה הגיעה, לא מוקדם מדי. שאלתי: "מה קרה למודריה אחרי שנרכשה על ידי טיילר? למה לא שומעים עליה יותר?" קולין חייך וענה: "הם קנו אותנו כדי לסגור. הם לא רוצים לשנות את המערכות שלהם. הם הכריחו אותי להישאר שם 3 שנים אחרי הרכישה וברחתי ביום שבו ההתחייבות הסתיימה."

בום. ידעתי. זה בדיוק מה שהערכתי. ככה בדיוק אמרתי בהרצאה שנתתי לעורכי דין בישראל שנתיים לפני.

המסקנה שהגעתי אליה נכונה. אבל שמחתי היתה מוקדמת. "גם הDAO לא משהו המשיך ואמר קולין, התלהבו מזה לפני שנתיים שלוש וזה ירד." העבירה הכי חמורה שאפשר לעשות בשיחה עם מישהו מעמק הסיליקון היא להזכיר באז-וורד של לפני שנתיים. לא ויתרתי. אמרתי את מה שבאתי להגיד. ה-ODR יציל את ה-DAO. האתגר המרכזי של ה- ODR הוא להתגבר על המכשולים שמעמידה בפניו השיטה הקפיטליסטית. אלמלא כן אין ל- ODR סיכוי לעבור לשלב הבא. הוא יסוכל כך או אחרת. השיטה המסורתית בירור סכסוכים בבתי המשפט לא תתן לפגוע בשולי הרווח על ידי ייעול ההליך המשפטי. כלים טכנולוגים להגברת תחרות, שיפור שליטה וליבוי סכסוכים - כן. כלים טכנולוגים לשיתוף פעולה ובניית הסכמות - לא. מכיר את מודריה? גם בישראל ה- ODR סוכל על ידי מערכת המשפט הישראלית. כשמערכת המשפט פוגעת בך אתה מוצא עצמך נופל ואפילו לא יודע מה פגע בך. כמו שידור חוזר של המשפט של קפקא."

הרגשתי שאני מאבד אותו. אז חזרתי לפיץ' שלי. "ברור שה- DAO בזבל. כי כל DAO צריך ODR. צריך לעשות הערכת מצב מחודשת." נשמעתי לעצמי קצת מטומטם מספר לקולין איך צריך להציל את ה- ODR שהוא המציא. "ה- ODR יציל את ה- DAO וה- DAO יציל את הכלכלה שחנקה את מודריה." אמרתי.

האיש המקסים הזה הסתכל עלי במבט השמור לאלה שהקשר שלהם למציאות רופף.

"המאמר של אורנה ואיתן?" עשיתי נסיון אחרון. לא עזר.

"הלוואי שתצליח", אמר.

"לשמור על שפיות?" צחקתי.


לאן אני הולך? - הביתה

מה המצב בישראל, שאל קולין בנימוס. מנסה להחליף נושא.

לא משהו, השבתי. יש סקר שמראה שהממשלה הקיצונית ימנית נבחרה על ידי השכבות החלשות.

"זה בדרך כלל ככה ככל שאתה מוחלש המסרים המקטבים משפיעים יותר. גם בארה"ב זה ככה..", הוא השיב.

השכבות החלשות הצביעו נגד בית משפט בגלל שהם לא היו מרוצים מהשירות. אם השירות היה טוב יותר הם לא היו מצביעים למי שרוצה לפרק את בית המשפט, אמרתי.

מעניין לא שמעתי עדיין כיוון כזה, אמר קולין.

"אתה רואה, ה- ODR יציל את העולם", צחקתי. "לא סתם סיכלו את מודריה זה היה מכוון ומתוכנן. אבל בפעם הבאה נצליח. אם נקים קהילות ממשל לתמיכה בDAO זה יאפשר צמיחתן של קהילות מבוזרות שישנו את השיטה הכלכלית ויאפשרו צמיחתן של קבוצות מבוזרות על גבי תשתיות טכנולוגיות לשיתוף פעולה. לא סתם אין היום מערכות טכנולוגיות של סקרים רב צדדים - כולם שואלים כולם מצביעים." הוא לא השתכנע. גם אני לא.

הרוח החמימה בגג של מבנה הכנס שינתה כיוון.

"מישראל אין סיכוי לקדם שום דבר משמעותי אמר קולין." כמה תושבים יש בישראל? שאל.

"9 מליון" אמרתי.

"זה כלום". הוא אמר. "רק בבנגלור יש יותר. כל היזמים הישראלים עוברים בסופו של דבר לעמק הסיליקון."

הנהנתי בהסכמה.

"אולי באמת בסוף אגיע לשם". אמרתי. "הסתובבתי הרבה בעולם בתקופה של חוסר השקט בבית וחיפשתי מקום לנוח. אבל בסוף השאלה היא אחת."

הוא חייך: "כן או לא? "

"כן." אמרתי. "האם להישאר ולהילחם על מה שאתה מאמין בו או להמשיך עם הזרם ולקבל את חוסר השליטה שלך."

"נו ומה החלטת?"

"קיבלתי הזמנה לבקר ב-"אורוויל" עיר שנבנתה בדרום הודו עם חזון לחברה חדשה שאינה כפופה לכללים הקיימים. הבנתי שיש שם חילוקי דעות לגבי אופן ניהול המיזם שאפשר ללמוד מהם. אבל החלטתי לחזור לישראל ולנסות לתקן את מה שאפשר. לנו במשפחה יש ניסיון בהקמה של קהילות חדשות. עד היום נכשלנו. אולי הפעם נצליח."

סיימנו את הארוחה ואת השיחה, והוא אמר "חבל שלא נתנו לך הרצאה מרכזית בכנס. אולי בשנה הבאה בצ'כיה."


הניתוח הצליח, החולה מת?

בחזרה לישראל סיכמתי את מסקנתי ODR2023: יישוב מחלוקות מקוון הוא קרש ההצלה של הדמוקרטיה לא רק בישראל, גם בהודו. הייתי כבר בכנסים בינלאומיים כדי לקדם את ה-ODR: ווב-סאמיט בליסבון, ליגל-גיק באנגליה, מהרגע הראשון שהגעתי לכנסים האלה הבנתי שאין בכך ערך. הביזור אינו מתאים למבנה ההון הריכוזי. בבנגלור זה היה אחרת. הפעם הבנתי שפתרונות טכנולוגים מבוזרים הכרחיים לגיבוש הרצון הקולקטיבי ויישוב מחלוקות מקוון הוא תנאי להקמה ותחזוקה של פתרונות טכנולוגים מבוזרים, ופתרונות טכנולוגים מבוזרים ביישוב מחלוקות הם תנאי הכרחי לשמירה על הדמוקרטיה, לא רק בישראל. גם בהודו. בכל העולם.

אבל האתגרים המרכזיים בפני יישום פתרונות יעילים לסכסוך נותרו בעינם. אף אחד לא רוצה לפתור סכסוכים מהר ובזול ואף מנהיג לא יוותר על הכסא שלו כדי לשלב מערכות מבוזרות. שלושה חודשים אחרי הכנס כבר אף אחד כבר לא השיב יותר לאימיילים, ועלה בי שוב החשש שהתחום שאימצתי, נקלע למצב בינלאומי בו יותר כיף להתלונן מאשר לפתור.

במאי 2023, אור המוכשר השלים לבנות את הגרסה השלישית של הטכנולוגיה של הפתרון הבינארי בטלגרם, ואחרי מאות אלפי דולרים שהשקעתי בפיתוחים טכנולוגים שונים סביב המודל החלטתי שזו הפעם האחרונה. סופסוף הבנתי את המסר. אף גוף פרטי עם הון ריכוזי לא ישקיע בטכנולוגיה לשיתוף פעולה ובניית הסכמות. זה שוב אני לבד מול העולם. ושוב אני סוחב אתי אנשים טובים לחור שחור. מה שלא זכרתי באותו רגע, שאחד הגופים הטכנולוגיים החזקים בעולם, הוא ללא כוונת רווח.



בפני מי אני עתיד ליתן את הדין

כשהגעתי הביתה ניסיתי להבין אם אני עדיין יודע לאן אני הולך. עכשיו יותר הטריד אותי שאני יודע בפני מי אני לא רוצה לתת את הדין. מערכת המשפט חולה ואין תרופה באופק. לא הייתי בטוח שיש עוד לאן ללכת. אולי הכי חשוך לפני עלות השחר. כל שינוי מתחיל בבשורה. בשורות מתחלקות לשני סוגים: טובות ורעות. מצד אחד בשורות שיוצרות תחושה שאני רוצה עוד מהדבר הטוב הזה. ומצד שני בשורות שיוצרות תחושה שאני רוצה להיפטר ממנה. בשנים האחרונות רוב הבשורות הנוגעות לרצון הקולקטיבי היו לא טובות. הפעם זו היתה בשורה משמחת.

ביוני 2023 הגשתי מועמדות לאתגר הדמוקרטי של חברת OpenAi, ממציאת ChatGPT, שהמזמינה גופים להגיש מועמדות ל-10 מלגות של 100 אלף דולר כל אחת, כדי ליזום ולנהל דיון במגבלות של ה AI והסדרתו ולהסיק מכך מסקנות.

ההזמנה של OpenAi היתה לאנשים או גופים בעלי כלים טכנולוגים לגיבוש קונצנזוס בקהילות גדולות. המסקנה לפיה יש להסדיר כללים מחדש בהתאם לרצון הקולקטיבי קיבלה סוף סוף חיזוק דרמטי. ועוד ממי! מהגוף שמבין הכי טוב בעולם את האינטרנט. קריאת המכרז,

מתוך 9000 מועמדויות היו טובות משלנו. הנושאים שאופן אי איי העמידו לדיון לא היו חשובים לטעמי. החשוב הוא האופן שבו הם ביקשו לקיים את הדיון. הם היו יכולים לקחת את המומחים הטובים בעולם אבל הם העדיפו את הרצון הקולקטיבי. הגוף שמבין את האינטרנט הכי טוב הביע דעתו שקהילות מבוזרות הן השיטה הטובה ביותר להסדיר כשלים חברתיים שגורמת הטכנולוגיה.

השיקולים שעל המשתתפים לשקול, והתנאים לחלוקת הפרס היתה כשלעצמה כמו טקס הענקת גביע. המסקנה מאופן ניסוח ההזמנה היתה ברורה: הדרך הנכונה לגבש מסקנות קהילתיות היא באמצעות ניהול מבוזר. כל קהילה מבוזרת זקוקה למערכת ממשל מבוזרת שתקבע את הכללים ותגן על הקהילה המבוזרת מפני כשלים ותקיפות. החזון שלי היה מרוח על כל משפט ומשפט בהזמנה.

לאחר ההגשה כתבתי לאור, מהנדס התוכנה המוכשר שפיתח את הטכנולוגיה של הפתרון הבינארי בטלגרם. "אני ריאלי, מבחינתי, כמונו הגישו מועמדות עוד אלפים. גם אם לא נזכה, כבר ניצחנו. אם לא יבחרו בנו, זה בגלל שהם עדיין לא מוכנים. אבל אל תדאג הם יגיעו. התפיסה לפיה יש לשאול את הרבים על האופן שבו שולטים בהם המעטים (במקום ההיפך) קיבלה עשתה צעד ראשון ומשמעותי. ה-DAO חזר לבמה. כעת רק צריך מערכות ODR כדי לאפשר לו לצמוח למרות שהוא צפוי לחוות כשלים ותקיפות מצד בעלי ההון.

הרצון הקולקטיבי ינצח. הבעיה לא בחסידים ובעובדים. הבעיה בנציגים ובמנהיגים. בסוף כולנו את הדין רק בפני הרצון הקולקטיבי. גם הנציגים והמנהיגים יתנו את הדין בפני הרצון הקולקטיבי. ההיסטוריה מוכיחה היטב, ככל שהמנהיג מנצל את קהילתו באופן חמור יותר, כך סופו חמור יותר.

אם גם אתם סבורים שצריך למתג מחדש את תעשיית הODR כדי לשבש את בית הכלא שבו אנחנו נאלצים לסבול גם מבעיית הנציג וגם מדילמת האסיר, אתם מוזמנים להצטרף לקיבוץ הדיגיטלי - קהילה מבוזרת שמטרתה לקיים דיון לאסוף הסכמות ולגבש קונצנזוס לגבי הכיוון הנכון של התחום שבחרנו לעצמנו. ואהבת לרעך כמוך זו לא רק אידאולוגיה זו גם טכנולוגיה.


הרטרוספקטיבה מתעדכנת

לאחר השלמת הסיפור שלי ופרסומו כאן ביוני 2023, המשכתי לעקוב אחר ההתפתחות של הארגונים המבוזרים בעולם. זה לא מובן מאליו להסתכל על תחום שספג הכפשות והספדים כעתיד הטכנולוגיה החברתית. אבל הסימנים המשיכו להגיע. ביום 26.07.2023 פרסמה המחלקה למשפט כלכלי באגף יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים קול קורא לקבלת התייחסות ועמדות הציבור בעניין המעמד התאגידי של ארגונים אוטונומיים מבוזרים (DAO – Decentralized Autonomous Organizations) והיבטים רגולטוריים ומיסויים בפעילותם. הפרסום בוצע לאחר שביום 11.5.23 מינו מנכ"ל משרד האוצר והמשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט כלכלי) צוות לבחינת מעמדם של ארגונים אוטונומיים מבוזרים (להלן – DAO). DAO פועלים על גבי הבלוקצ'יין, וההחלטות במסגרתם, ככלל, מתקבלות באופן מבוזר ומבוצעות באמצעות חוזים חכמים. על רקע העובדה שבמקומות שונים בעולם הולכת ומתפתחת הסדרה משפטית של מעמדם כתאגידים ושל אחריות המשתתפים בהם.

ב-4/8/2023 החלה סדרת כתבות בת שלושה חלקים, של אחד הבלוגרים המובילים בתחום הטכנולוגיה המשפטית, PAUL VERADITTAKIT, בנושא: Future of Social Networks (1 of 3), שבה הוא בודק כיצד רעיונות חדשים בתחום החברתי המבוזר (DeSo) מתייחסים לשאלות "עתיקות יומין"של איך מייצרים מדיה חברתית מהיסוד על תשתיות בלוקצ'יין.



109 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page