אני אישה. מבחינה מגדרית. לא מבחינה מינית. אני לא נקבה. מבחינת מין אני גבר. אבל גבר שמעדיף את המגדר הנשי על המגדר הגברי. לא רק בזוגיות. גם בשייכות לרצון הקולקטיבי.
כן, יש דבר כזה רצון קולקטיבי, והוא לא הרצון שלי או שלך ואפילו לא הרצון של מי שמקבל החלטות עבורנו. יש רצון קולקטיבי של גברים והוא שונה משל הנשים. הרצון הקולקטיבי של הגברים הוא להחליש נשים. יש מבחן מעולה שמוכיח זאת - מבחן התוצאה.
יש גם נשים שמבחינה מגדרית הן גבר. למשל ברוב הארגונים בהם מפלים נשים לרעה נמצאות נשים בעמדות מפתח. הן משתפות פעולה עם ההפליה והסתרתה. שיתוף הפעולה אינו מרצון כמובן, אלא מחולשה. החולשה אינה אישית כמובן, אלא קולקטיבית. ואני, בזקנתי הסתבר לי שאחד ממשפטי הפתיחה החזקים, שהשתמשתי בו מזמן, כשלא נותרה ברירה אחרת, היה למעשה אמת לאמיתה. "אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי".
רוב הגברים מתעלמים מפער הכוחות בין גברים לנשים, או לפחות מקבלים אותו כגזירת גורל. אני לא יכול. ברור לי שהפחד המתמיד שאנצל את הכוח היחסי שלי באופן לא הגון כלפי נשים, נובע מפערי הכוחות לטובת הגברים. זה כמו חזקה משפטית. הגבר אשם עד שלא יוכח אחרת. זה לא רק מגביל, זה משתק.
אבל, אם נשים היו מנצלות את הדמוקרטיה כדי להיות יותר חזקות מהגברים, הנחת המוצא היתה משתנה. הן היו מרוויחות יותר, אנחנו הגברים היינו חשופים ופגיעים להחפצה והטרדה. אנחנו היינו נאלצים להתנהל לפי גחמות נשיות, הן היו החשודות המיידיות בכל מקרה של התעמרות.
במחשבה אינסטינקטיבית גברית מדובר באסון, אבל זאת מחשבה גברית רק מבחינה מגדרית. אני, כמו שאמרתי, אשה. לכן כנראה, תופעות הלוואי של החוזקה הנשית לא נשמעות לי נוראות כל כך, בין השאר בהתחשב בסבירות הנמוכה לקיומן. אני אפילו מעדיף שיקרו. הרי אני אשה חזקה וגאה.
אבל קולקטיבית אנחנו חלשות. לכן, אם תקום מפלגת נשים אצביע בעדה. וכמובן אקרא גם לכל הגברים להצביע עבורה. תראו לאן אנחנו הגברים, הבאנו את עצמנו. לא רק מבחינה מגדרית אלא גם מבחינה מינית. מגיע לנו עתיד טוב יותר והן יודעות את הדרך לשם טוב מאתנו.
הצביעו בהמוניהם למפלגת הנשים. לגמלאים זה כמעט הצליח. אם לא תקום מפלגת נשים אצביע לגמלאים. לא בגלל המגדר, בגלל שאני זקן. אם הזקנים לא יגלו את הרצון הקולקטיבי שלהם, בעוד כמה שנים מצבי יהיה גרוע אפילו ממצבה של אשה.
Comments