הכירו את הדאו הישראלי - הייזום הקהילתי של מודל הפתרון הבינארי
גילוי הרצון הקולקטיבי של קהילות ללא נציג או מנהיג
מרץ 2021
מאת: עו"ד גל גורודיסקי, כלכלן מגשר ויזם חברתי.
במרץ 2020 השלמתי את כתיבת המאמר שתיאר את התשתית של הפתרון הבינארי. השיטה ליישוב מקוון של סכסוכים. הבדיקה של ההיבטים הרגשיים של המודל שנעשתה על ידי שותפתי ד"ר גל הרפז, הובילה למסקנה שהוא יעיל בפתרון דילמות אישיות. היישום קהילתי של הפתרון הבינארי גילה בפנינו עולם חדש של הסכמות. היישום הקהילתי של הפתרון הבינארי במערכת הטכנולוגית מאפשר תקשורת קבוצתית במהלכה כל אחד מחברי הקבוצה יכול להציע כל הצעה ולהצביע על כל הצעה. כשחיפשנו מודלים דומים מצאנו תחילה חברה בשם אראגון שעושה גם יישוב מחלוקות וגם רצון קולקטיבי. שם למדנו על קיומו של ה-"דאו" - הטכנולוגיה לבניית ארגונים מבוזרים ללא צורך במנהיג. בהמשך, התפרסם במאמר של פרופ' עיני רבינוביץ שקישר את הדאו לעולם המשפט ובכלכלה. אבל הקשר של הדאו לעולם המשפט ובכלכלה עשוי להיות משמעותי הרבה יותר מהתחזיות הקיימות. והקשר של הפתרון הבינארי לדאו עשוי להיות משמעותי לא פחות. מעכשיו גם לכם יש אפשרות ללמוד שפה חדשה לפתרון דילמות ומחלוקות אישיות וקהילתיות.
המקבץ האחרון של הבחירות הדגיש את המצב הכיאוטי אליו נקלעה החברה בישראל. כל קבוצה מתבצרת בעמדתה ודיעותיה ללא יכולת שיתוף פעולה. התוצאה היא שבמהלך המאבק בין הקבוצות, אין מנצחים וכלל הציבור נפגע. לכאורה, מצב ללא פתרון ועם נטיה להתדרדרות.
"דאו" היא המילה הידועה ביותר במערב לתיאור של הפילוסופיה של המזרח. ופירושה הפשטני "הדרך". זהו המונח הבסיסי ביותר בפילוסופיה הסינית, המציין מציאות של האמת המוחלטת. תנועת הדאואיזם היא אחד משלושת זרמי האמונה העיקריים בסין. רבים רואים בדאו את השיטה לחיים ללא מאמץ.
המונח "דאו" משמש, כאמור, גם לתיאור טכנולוגיה חדשנית, ומסקרנת (DAO - Decentralized Autonomous Organisation), שמבוססת על עקרונות הבלוקצ'יין. ה DAO עשוי להשפיע באופן דרמטי על הסדר המשפטי והכלכלי העולמי והאישי. אפשר לתרגם זאת לעברית כ-"ק.מ.א" -קהילה מבוזרת אוטונומית. הטכנולוגיה של ה- DAO, יוצרת ארגון קהילתי מבוזר והפועל עצמאית מכוח הסכמה דמוקרטית של חבריו ללא צורך במנהיג.
ה-DAO פותר את אחד מכשלי-השוק המוכרים והמרכזיים בעולמות המשפט והכלכלה, הנקראת "בעיית הנציג", או "בעיית המנהל-סוכן" ומאיים לשנות לחלוטין את שיטות המשפט והכלכלה בעולם. לטענת חלק מתומכיו, עשוי הדאו החדש להקל גם על תחושות אישיות של תסכול וחוסר שליטה שנובעות מהמאמץ הנדרש לקיום סביר. אבל לכך ולהסבר איך זה עובד, עוד נחזור בהמשך. כעת נדגים את הבעיה בסיפור אמיתי.
באחד הכנסים המרכזיים של ועדי העובדים ניגש יושב ראש של ועד עובדים מהחזקים והוותיקים במשק לאחד מהדוכנים ושאל את נציג, "מה אתם מציגים?" ענה לו הנציג: "פיתחנו מערכת טכנולוגית שמאפשרת לך לדעת בכל רגע נתון מה רוצים רוב העובדים, באופן שאתה מקבל את הרצון הקולקטיבי האמיתי של העובדים." יו"ר הועד הסתכל בזלזול על הנציג המתלהב, ואמר: אתה כנראה לא מבין שום דבר בוועדי עובדים. אוי ואבוי לי אם עכשיו אתחיל להתעניין מה חושב כל אחד מהעובדים. אני לא צריך שהם יבלבלו לי את המוח עם מה הם רוצים. אני מחליט וזה התפקיד שלי. לכל היותר, אני שואל אותם בפייסבוק איזה הופעות הם רוצים וזהו".
עמדת יו"ר הועד שכיחה בקרב מנהיגים ומתווכים, והיא מדגימה את הכשל של "בעיית הנציג", בה השליח מעדיף את טובתו העצמית על פני האינטרס של השולח, והתוצאה שהציבור מפסיד. למשל, כאשר מדינה קונה נכס שאין בו צורך ממקורבים של הפקיד הממשלתי שמקבל את ההחלטה על הצורך וזהות הספק.
בשנת 2015 כ-6 שנים אחרי הביטקויין, ויטאליק בוטרין ביקש להרחיב את השימוש בבלוקציין מעבר למטבעות קריפטו, וייסד את רשת את'ריום - רשת חוזים חכמים בין המשתמשים ללא מטבע משלה. הקהילות שמנוהלות על רשת האת'ריום נקראות DAO. אבל האת'ריום הוא לא הפלטפורמה היחידה שיכולה לשאת קהילות DAO. רק לאחרונה הושקו שתי פלטפורמות כאלה בישראל. אחת מהן היא חברת דיספיוטק בעמ, שמפתחת טכנולוגיה המבוססת על מודל הפתרון הבינארי, שמייצרת דאו בקלות וביעילות. השניה היא אפליקציית קומון שיוצרה על ידי חברת דאוסטאק. עד היום, לא קיבל ה-DAO את תשומת הלב הראויה. כעת, בשלה העת לשינוי.
במהלך כל ההיסטוריה האנושית, מתמודדים ארגונים קהילתיים, מסחריים, חברתיים ומדינתיים עם בעיית הנציג, היא מהווה אתגר משפטי ורגולטורי ועד עתה לא נמצא לה פתרון.
האלגוריתמים של הבינה המלאכותית, הם דוגמא נוספת לתקלות הנובעות מבעיית הנציג כי הם מתוכנתים למקסם את הערך של מי שיוצר אותם, ולא את הערך של מי שמשתמש בהם. כך קרה שהאלגוריתם של אלבום התמונות האוטומטי של גוגל סיווג תמונות של החברים השחורים כ-גורילות. שימוש באלגוריתמים כדי להשפיע על קהילות, שימש ליצירת מחלוקות וסכסוכים ששימשו רקע לעלייתם של כוחות לאומניים בדלניים, כמו בבחירות בארה"ב, בהצבעה על הברקזיט בבריטניה, ובמקומות נוספים בעולם כמו בפיליפינים.
הפירוש של המונח דיסטופיה הוא: מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים, שנוצרים בדרך כלל על ידי ממשל מושחת המשמר איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעיתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת או אפילו מושלמת. בסרט הדילמה החברתית, אחד המהנדסים שפיתחו את האלגוריתמים של פייסבוק וש-"חזרו בתשובה" מסכם את המצב כך: העולם מתדרדר לדיסטופיה, והפתרון היחיד הוא הרצון הקולקטיבי".
ה-DAO הוא מכונה לייצור רצון קולקטיבי. טכנולוגיה חדישה, מבוססת על התשתיות הטכנולוגיות והאידיאולוגיות של הבלוקציין, אבל אפשר לתמצת את אופן פעולת הדאו לכך שכל חברי הקהילה רשאים להציע וכל חברי הקהילה האחרים מצביעים על ההצעות. ההצעות שזוכות להסכמה הרחבה ביותר מתקבלות בהתאם לתקציב הקהילתי שמקורו בדמי חבר והכנסות שמייצרת הקהילה. אין מדובר בהתכנסות הקולקטיבית מאחורי המנהיג, אלא ברצון הקולקטיבי האוטנתי והשוטף שנוצר על ידי איסוף הצעות ועמדות מחברי הקהילה בזמן אמת.
הטכנולוגיה מאפשרת פרישת רשתות קהילתיות שיגבשו לעצמן הסכמות חברתיות, משפטיות וכלכליות, הקהילה תחלק את משאביה לפי רצון הרוב, ותאפשר הכרעה מוסכמת מהירה בכל מחלוקת. כפי שאין מחלוקת על שערו של הביטקוין כך לא תהיה מחלוקת על חלוקת קרקעות, על כל רכוש או משאב אחר בקהילה. בקיצור, הדאו החדש מבטיח להגשים את חלומו של הדאו הישן באמצעות טכנולוגיה - עולם ללא דילמות מחלוקות וסבל.
אבל כמו כל עולם חדש שנוצר, קם אתו גם החשש למלחמת עולמות. שתי המגמות המרכזיות בעולם הטכנולוגיה היום הם: הבינה מלאכותית (AI - Artificial intelligence) והבלוקצ'יין (Blockchain). הבינה המלאכותית מאפשרת למחשבים להסיק מסקנות באופן עצמאי וללמד את עצמם להשתפר באופן עצמאי. והבלוקצ'יין מהווה רשת של הסכמות מבוזרות שהיישום הבולט שלהן הוא המטבע הוירטואלי, כמו הביטקוין. למעשה מדובר בשתי מגמות נפרדות ומנוגדות. ה-AI חותרת לניהול תהליכים באופן עצמאי על ידי שליטה מרכזית של מתכנני האלגוריתמים והבלוקציין מאפשרת לנהל קהילות מבוזרות ללא שלטון מרכזי. אבחנה זאת מאפשרת לכל אחד לבחור צד בהתאם לאמונתו. האם אני בעד ביזור או מרכוז? האם אני בעד קיטוב או שוויון, האם אני בעד או נגד הרצון הקולקטיבי. ה-DAO הוא הצעד הבא בתעשיית הבלוקצ'יין, במסגרתו יוכלו קהילות לגבש את הרצון הקולקטיבי שלהן על ידי תהליך של דמוקרטיה ישירה באמצעות טכנולוגיה, המציע גם מנגנונים לביצוע ההחלטות שמתקבלות. תומכי ה-DAO טוענים שהוא לא רק הפתרון לדיסטופיה של האלגוריתמים אלא גם לבעיית הנציג בכלכלה במשפט ובפוליטיקה.
הדמוקרטיה הישירה לא יכולה להתקיים ללא טכנולוגיה. לכן היא נזנחה כאשר קהילות גדלו מעבר לגודלה של כיכר השוק המרכזית. לבעלי ההון אין אינטרס לפתח טכנולוגיה שמשבשת את הסדר הציבורי הקיים שמאפשר את היתרון היחסי שיש להון. ה-DAO יכול לספק שיטה הוגנת לניהול ההון והרצון הקולקטיבי, באמצעות כלים טכנולוגים יעילים לניהול דמוקרטיה ישירה מבוזרת בקהילות גדולות. אבל לפני שהרצון הקולקטיבי של הדאו יפתור בעיות חברתיות על ידי ביטול תפקידו של המנהיג, הוא יפתור בעיות עסקיות ומשפטיות על ידי ביטול תפקידו של המתווך. לא רק בנקים וחברות ביטוח, אלא כל תפקיד או מקצוע שמתווך בין הרצון האישי לרצון הקולקטיבי, כולל עורכי דין, רואי חשבון, שופטים, סוכני ביטוח, ושאר מתווכים. כשכל חברי הקהילה, מסכימים בכל עת על הכל, הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא לבחור חברות בקהילות שהכללים שלהן הכי מתאימים לך.
כיום רוב האנושות לא מצליחה לחיות חיים ללא מאמץ בהתאם לתורת הדאו הישן. הרוב נדרש למאמץ כבד כדי לשרוד, ותסכול שהמאמץ לא נושא פירות. יש דעה רווחת שמנהיגים יודעים טוב יותר מהציבור שלהם, אבל שום חלופה רצינית לא נוסתה עד היום. השאלה האם מנהיג כלשהו מספק לקהילה פתרון טוב יותר מאשר הרצון הקולקטיבי של אותה קהילה היא שאלה כבדת משקל. האם אדם, חכם וחזק ככל שיהיה, יודע טוב יותר מהציבור אותו הוא מייצג למה זקוק אותו ציבור ?! במשך מאות ואלפי שנים, "הצליחה" ההנהגה האנושית לייצר פערים, סכסוכים ומלחמות. כיום, הגיעה העת לנסות משהו חדש. אמנם, הטכנולוגיה אינה חפה מתקלות ובעיות, אבל כשהטכנולוגיה תאפשר סוף סוף את הרצון הקולקטיבי האמיתי, ניתן יהיה להעמיד את שאלת הנציג למבחן חוזר.
רוב האנשים סבורים שאם יצברו די נכסים וכסף זה יגרום להם להיות מאושרים והם משקיעים בכך מאמץ רב. בפועל צבירת הכספים מאפשרת בעיקר צבירת כספים נוספת אבל לא בהכרח מייצרת אושר. לרוב ההיפך. מרבה נכסים מרבה דאגה, וזאת לא סיסמא של עניים. התפיסה לפיה האושר דורש שחרור מנכסים ותשוקות אינה חדשה כלל ועיקר. מחקרים הראו שכאשר מספקים לחברי הקהילה רמת מחיה סבירה, בה הצרכים הבסיסים הם בני השגה - חינוך, בריאות, דיור, ביגוד ומזון, השינויים לטווח ארוך ברמת האושר שיוצר העושר אינם משמעותיים.
מחקרים הוכיחו שלאורך זמן מערכות יחסים טובות יציבות וארוכות הן הגורם העיקרי לחיים ארוכים יותר מאושרים יותר ובריאים יותר, ושהחיים בקונפליקט רעילים לגוף ולנשמה.
לכן, התפיסה שהעושר בפני עצמו מביא לאושר היא מוערכת יתר על המידה. יש שתי אפשרויות למקור התובנה בדבר אושר שמביא אתו העושר: נולדים עם זה או שלומדים את זה. בהנחה שלחלק הנלמד בהתנהגות שלנו יש משמעות, השאלה מה הוא המסר הנכון שעלינו לשדר לדורות הבאים. כיום המסר ברור: האידיאל זה הרבה כסף. הסיבה שזהו המסר היא כי מי ששולט בו זה בעלי ההון. מבנה הבעלות באמצעי התקשורת גורם לכך שרוב המסרים ממומנים, הפרסומות ממנות את התוכן ומשפיעות עליו, יחסי הציבור של בעלי עניין הם מקור המידע המרכזי של העיתונות, והרשתות החברתיות מספסרות בנכסים האישיים שלנו - מידע והעדפות לטובת תחזוקת המנגנון המאפשר לבעלי ההון להכניס את הציבור עמוק יותר למעגל הצריכה. למשתמשי הרשתות החברתיות, כקהילה אין רצון עצמאי. אנחנו פועלים לפי רצונם של בעלי ההון ולפי הכללים שהם מתווים. האלגוריתמים של הבינה המלאכותית הם הסוכנים הסמוכים של בעלי ההון, המקדמים את האינטרסים שלהם.
זאת הסיבה, שאנחנו מחנכים את הדור הבא שכסף זה הכי חשוב. לא בגלל שזה חשוב לנו. אלא בגלל שזה חשוב לבעלי ההון השולטים באלגוריתמים שמכוונים את ההתנהגות שלנו. כל מי שראה נערות מניעות גפיים בתנועות חדות ופתאומיות ללא סיבה נראית לעין - זה לא טורט או אפילפסיה. זאת בעיה אחרת של מערכת העצבים.- הטיקטוק. השתלטות האלגורתמים של הטיקטוק על הרקמה הביולוגית והכימית של הילדות שלנו, גורמת להן להתחבר למכונות למשך רוב שעות היממה ולפעול לפי רצונן.
אבל למה זה חשוב לבעלי ההון שהציבור יאמין ברעיונות הקפיטליסטים? כי זה מאפשר להם לייצר את ההון שמיוצר בידי ההמון שרודף אחריו. ההמון צורך את המותגים שמייצרים את ההון, למרות שאין לו צורך מעשי בהם וספק אם הם תורמים לבריאותו. למה זה קורה? למה אנחנו מאמינים שזה טוב לנו שיש אנשים מאוד עשירים? התשובה היא: בגלל היד הנעלמה. כדי להאמין שגם אנחנו מרוויחים מהנושא שנצברו בידי מעטים אימצו בעלי ההון את הרעיון של היד הנעלמה שהגה הכלכלן אדם סמית בשנת 1776 בספרו עושר העמים.
המציאות הפוסט קפיטליסטית הוכיחה שהיד הנעלמה, מסייעת לייצר את העושר לבעלי ההון בצורה יעילה, אבל בשום אופן לא מחלקת ביעילות את המשאבים באופן יעיל ושוויוני. במשך 15 השנים האחרונות, עם עלייתן של הרשתות החברתיות, נוצרה, לכאורה, כלכלה עולמית אחת מאוחדת והרמונית. למעשה, הציבור הפעיל ברשתות החברתיות משמש כקהילה סטטיסטית חסרת עצמאות. אנחנו נתונים למניפולציות ואנחנו פועלים לפיהן כמו חיילים ממושמעים, בצבא של בעלי ההון שמממנים את האלגוריתמים.
התפיסה שקוקה קולה זה טעם החיים היא דוגמא לתפיסה שלהון יש עניין לתחזק אותה. אם קוקה קולה רווי סוכר וקפאין זה טעם החיים, אז למה שלא נאמין כבר, על הדרך, גם בקיומה של היד הנעלמה שדואגת לשכבות המוחלשות?! בייחוד, בגלל שאם לא נאמין בה יהיה לנו הרבה הרבה יותר גרוע ממה שעכשיו. למשל תארו לכם מדינה, בה השלטון מחליט שיהודים צריכים להסתפק ב 65 אחוז מהשכר שמקבל מי שאינו יהודי. הייתם מוכנים לחיות במדינה כזאת? סביר שלא. אבל כששלטון גברי מחליט שנשים ירוויחו 65 אחוז מהגברים זה בסדר. במדינה כזאת טוב לחיות. אבל אל תתבלבלו, הבעיה אינה בכך שאפלית יהודים חמורה יותר מאפלית נשים. אלא הבעיה שבשיטה הקיימת הרוע הפך לשגרה נעימה והנשים שותפות בהסכמה שבשתיקה.
כאשר אנו רואים את התוצאות של השיטה הקפיטליסטית, ובראשם חוסר השוויון החברתי כולל אפליית נשים וזקנים שהם בשר מבשרה של הקהילה, עולה השאלה, למה אנחנו ממשיכים להאמין שיש יד נעלמה למרות התוצאה של חוסר השוויון. הסיבה נעוצה בהגדרת הדיסטופיה: "ממשל מושחת המשמר איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעיתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת או אפילו מושלמת." מישהו עושה עלינו מניפולציה. מישהו מבקש שהאמין במציאות שונה ממה שהיא באמת. מישהו מבקש שנסכים לכך שנשים שוות פחות, שלהט"בים שווים פחות, שעניים שווים פחות, שאם אין לנו תואר אקדמי, אנחנו שווים פחות, שנהגי מוניות שווים פחות, ששכירים שווים פחות, שעובדים בחשבונית שווים פחות, שעצמאים שווים פחות, שאם אנחנו לא מתאימים לרוב הקהילה אנחנו לא נורמלים ששוים פחות. לעומת זאת, אנחנו שווים אם יש לנו מכונית חדשה אנחנו שווים, אם נסענו לחופשה אקזוטית אנחנו שווים, אם אנחנו לובשים מותגים או אם יש לנו הרבה לייקים או הרבה עוקבים, שהשגנו בזכות זה שקידמנו את בעלי ההון. רק כך אנחנו שווים.
לכן השאלה האמיתית, היא לא כמה אנחנו שווים אלא במה אנחנו מאמינים. והפתרון הוא להפסיק להאמין ביד הנעלמה. היא לא קיימת. אין מי שיחלק לכולנו את מה שהגיע מאתנו לידיהם של בעלי ההון. צריך חוזה חברתי חדש. צריך יד חדשה. הפעם לא נעלמה. הפעם צריך יד מוחשית, יציבה, הגיונית והגונה. למשל, שפה חדשה לבניית הסכמות או מכונה טכנולוגית לייצור הרצון הקולקטיבי. אם שאיפה לשוויון גורמת לאדם להיות טוב יותר, אז התוצאה של השיטה הקפיטליסטית גורמת לנו להיות רעים יותר: מעט טובים פחות ושווים יותר ורבים וטובים יותר ששווים פחות. ואלה ששווים פחות, החולשה מוליכה אחר הכוח שגורם להם להאמין בשיטה שהופכת אותם לשווים פחות. רבים מהם מאמינים גם באלוהים וגם ביד הנעלמה ואולי זה אותו דבר. כי אם לא ניתן לראות את היד הנעלמה, אולי היא סוג של דת. או כת. משהו שגורם לך להרגיש יותר טוב עם הקושי הקיים ופחות טוב עם הקושי הכרוך בשינוי.
מאיפה זה יתחיל? מהחינוך. חוסר החינוך יוצר את החולשה שמנוצלת לקבלת הסכמה למסרים מעוררי פחד ושנאה. הפחד מצריך הקצאת משאבים להתגונן מפניו. הקצאת משאבי לתקיפה והתגוננות, מדלדלת את התמיכה הציבורית בשירותים החברתיים ובראשם החינוך. הדרת משאבים מהחינוך מכוונת להשכרת הציבור ברמת חולשה שקולטת ביעילות את מסרי ההפחדה. השיעור הראשון בחינוך יהיה שוויון. המורה הטוב ביותר לשוויון הוא הרצון הקולקטיבי של הצד החלש.
כולם שואלים בימים אלה האם הביטקוין הוא בועה. מי שרוצה להבין שהביטקוין הולך למקום טוב חייב להכיר היטב את ה-DAO- Decentralised Autonomous Organisations. ארגונים מבוזרים אוטונומיים (אמ"א).
מי שראה את חומת ברלין קורסת ואת המגדלים בניו יורק נופלים מבין שהקטסטרופה או הגאולה עשויים להיות ממש מעבר לפינה. השאלה באיזה פינה אתם רוצים להיות. הפעם חייבים לבחור נכון כי הקרב הזה יקבע את גורל האנושות. הביטקוין הוא אמנם כוח החלוץ של טכנולוגית הבלוקציין. אבל אם נוציא את הכסף מהמשחק, נבין שה-DAO הוא לא רק טכנולוגיה אלא גם אידיאולוגיה. לכן הוא חייב לנצח את ה Ai, במלחמה על הרצון הקולקטיבי שלנו, כי רק הרצון הקולקטיבי יציל אותנו מהאלגוריתמים של המכונות המופעלים היום בידי מעטים ובקרוב יופעלו בידי המכונות עצמן.
אם הרצון הקולקטיבי זאת הדת החדשה, אז ה-DAO הוא כל התורה על רגל אחת: כולם מציעים וכולם מצביעים. אם הרצון הקולקטיבי יוביל לאבדון, מגיע לנו. גם החכם באדם רואה את העולם מנקודת מבטו בלבד. לאף אחד אין את נקודת המבט של הרצון הקולקטיבי. יתכן שיש מנהיג אחד טוב יותר ממנהיגי אחר אבל אין מנהיג אחד טוב יותר מהרצון הקולקטיבי של העם.
אז אם אתם ארגוני עובדים, ארגוני נשים, ארגוני מורים, או כל קבוצה מוחלשת אחרת, אתם התקווה של מדינת ישראל. אתם וה-DAO. אל תשאירו את הרצון הקולקטיבי לפחדנים. אל תתחבאו מאחורי מנהיגים שלא מעוניינים במה שאתם רוצים. בנו לכם DAO משלכם, גלו את הרצון הקולקטיבי שלכם ורסקו את התפיסה המסורתית של ימין ושמאל שמדרדרת אותנו לשלטון המכונות.
ואם אתם מעוניינים לתרום לעתיד אישי וקהילתי טוב יותר בואו ללמוד את השפה החדשה של הדאו. כל אחד יכול לפתור דילמות ומצוקות כדי לנהל מערכות יחסים בהסכמה לפי מודל הפתרון הבינארי. השפה של הדאו החדש. שפה של שלום וגאולה אישית וקהילתית.
לפני כמה שנים באחד הכנסים אמר סטיב אדלר, הנשיא בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה, שלא צריך יותר מארגון עובדים אחד. זאת בניגוד לדעה הרווחת בבתי הדין לעבודה שריבוי ארגוני עובדים מקדם תחרות. זה עשוי להישמע רעיון מזעזע. בזמנים שהיה במדינה ארגון עובדים אחד הגענו למצב שבו גם מערך הפנסיה קרס, וגם מערך קופות החולים קרס. 80 מיליארד שח שילם הציבור על תקלות נציגיו. במחשבה שניה . אבל בעצם הבעיה היא לא בחוסר המקצועיות או של ארגוני העובדים. הבעיה היא בעיית הנציג, האינטרס של הועד שונה מזה של העובדים, ולכן הפתרון הוא לא בתחרות בין ארגוני העובדים אלא פתרון לכך שהחלטות הארגון ישקפו את הרצון הקולקטיבי של העובדים ולא את רצון נציגיו. למעשה, במקרים רבים הזהות התעסוקתית של הנציגים מטשטשת. כך למשל במודל העסקה משולשת ארגון העובדים יותר קרוב למעסיק הפורמלי מאשר לעובדים. ארגון העובדים עומד למרותו של המעסיק אבל הם מפחדים להרים ראש ולהילחם נגד המזמין שהוא על פי רוב ארגון כלכלי חזק והגדול והחזק שבהם הוא המדינה בעצמה.
בעבר אכן לא היה פתרון לכך שארגון העובדים ישקף את דעת העובדים. ארגון כוח לעובדים שהכריז על עצמו כארגון דמוקרטי לא הצליח לשנות את מפת ארגוני העובדים והוא עצמו, מתקשה מאוד ליישם את עקרונותיו הדמוקרטים. לאור חומרת בעיית הנציג בעולם התעסוקה, המסתתרת מאחורי מסך האגודה העותמנית שלא מאפשרת ביקורת ציבורית, חולשתם של העובדים לא מצאה עד היום פתרון ראוי.
שפל הקורונה חשף גדולים של הציבור לקשיים, לתחושות חוסר שליטה ולמצוקות כלכליות ואישיות. העצמאים הקטנים שנפגעו אנושות בקורונה הם למעשה הדור החמישי או השישי של עובדים מאוגדים חזקים. ההסטוריה התעסוקתית בישראל ברורה: ההסתדרות האחראית הבלעדית לדרדור במעמד הביניים בישראל. בשנות השבעים 70% מהעובדים היו מאוגדים בהסתדרות שמעלה בתפקידה. משבר קרנות הפנסיה ומשבר קופות החולים לא הותירו מקום לספק - נציגם של העובדים מעל בתפקידו ובכספי העובדים. אבל המעילה המשמעותית ביותר היתה במעמדם של העובדים. הדור המייסד של העובדים החזקים הסכים ליצירת שכבות מעמדיות חדשות: דור א' הפך לדור ב', דור ב' הפך לעובדים בהסכם אישי, עובדים בהסכם אישי הפכו לעובדים בחשבונית ועובדים בחשבונית הפכו עצמאים קטנים ששחו עם האף מעל המים עד שבקורונה המים גבהו והטביעו אותם.
אף אחד לא יכול לשער את ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה על שוק העבודה. בייחוד לאור העובדה שהקורונה, כאמור, החלישה מאוד גם את העובדים המוחלשים מעט כמו עובדי דור ב', עובדי חוזה אישי, ושכירים ללא חוזה, וגם את העובדים המוחלשים הרבה כגון עובדי חשבונית ועצמאים קטנים. ייתכן שבשלה העת למהפיכת השוויון והפיוס. רגע לפני נקודת האל-חזור בדיסטופיה של האלגוריתמים.
בחרנו בגיוס המונים כי אנחנו מעוניינים לתת לכם את האפשרות לקבוע את הכיוון שאליו תלך טכנולוגיה שנפתח כדי לתמוך ביכולת שלנו להעביר את המקל מי היוזמה האישית לעבר הרצון הקולקטיבי. זה כמו פרויקט של שיגור לחלל של חללית שתאפשר להציל את המין האנושי מהמכונות רכב החלל הזה קוראים דאו.
Comments