הסיפור המקראי מתחיל במשל על היתרונות והחסרונות של הבערות, ועל כך שלעיתים נדרש נחש כדי לפקוח דעתו של אדם. הסיפור ממשיך ומתריע מפני אסון קולקטיבי, מבול שיטביע את כל הרוע הקיים, ויאפשר סדר חברתי חדש. אבל הסיפור הוא בעיקר על הלקח המרכזי של כל אסון: אפשר וצריך לבנות כלים של תקווה. גם כאשר אנו שבויים בידי מי שפועל בניגוד לאינטרס שלנו, יש לנקוט יוזמה כדי ליצר תקווה.
גם ראשיתה של מדינת היהודים החלה בתקווה לחברת מופת של עבודה עברית, אבל לאחר שקמה מדינת היהודים, ריסקה ההסתדרות את נכסי הפנסיה של חבריה - אנחנו (או ההורים שלנו)
בהמשך, ההסתדרות הסכימה להפוך עובדים מסוג א לדור ב,
והסכימה שעובדים מדור ב יהפכו לעובדים מסוג ג,
והסכימה שעובדים מסוג ג יהפכו לפרילנסרים בחשבונית,
בלי ביטוח לאומי לפנסיה.
עובדים מוחלשים צפים ללא מעסיק.
המיתוג אטרקטיבי - "עצמאי", הלהיב אלפים שלא הבינו שמשמעותו "עצמאות להחזיק את האף מעל המים".
אבל הקורונה הטביעה את העצמאיים הצפים, בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.
מגיעה לנו הנהגה אחרת. לא בגלל הקורונה, ולא בגלל כתבי האישום. בגלל החינוך,
כי מגיע לנו יותר חינוך.
כדי שנדע שצריך שוויון,
לא כמו שיש היום.
כדי שנדע שצריך שומרי סף חזקים,
לא כמו שיש היום.
כדי שנדע שצריך לקבל יותר בריאות,
לא כמו שיש היום.
כדי שנדע שצריך מערכת משפט זמינה ויעילה,
לא כמו שיש היום.
כדי שנדע לא לפחד לבחור מישהו שייתן לנו את מה שנכון.
לא כמו היום
שנדע שאין יד נעלמה שמחלקת את העושר בו זוכים רק מעטים.
לא למדנו לבחור נכון.
ההשקעה בחינוך בארץ מהנמוכות בעולם.
במקום עם הספר הנבחר.
קיבלנו עם נגרר.
הפתרון הוא חינוך
אין לנו מקום אחר בעולם, חוץ מכאן.
אבל לא מלחמות יחריבו אותנו.
הבורות הורגת אותנו.
לא לדעת שאפשר יותר,
זה לקבל פחות ופחות,
זה לאבד מסוגלות להתנגד.
יותר עניים
יותר אלימות נגד נשים
יותר אלימות נגד צוותים רפואיים
יותר דרי רחוב
כדי שלא תהיו הבא בתור,
צריך להילחם על החינוך.
אבל מי צריך להילחם כדי לשנות את החינוך?
למשרד החינוך יש כוח לשנות אבל אין להם עניין במלחמות.
ההורים.זה אנחנו, ואנחנו, כאמור, לא יודעים לבחור נכון. אנחנו מעדיפים מורים דפוקים - העיקר שישמרו על הילדים כשאנחנו עובדים עבור אלה שרוצים את הילדים שלנו טיפשים. בייחוד אם אנחנו עצמאים.
למורה האחד או המורה הבודדת יש דווקא עניין לשנות, אבל אין להם כוח.
אז מי בכל זאת יכול לשנות משהו?
ארגון המורים והסתדרות המורים. הם היחידים שיש להם גם עניין וגם כוח לשנות, אבל ארגוני המורים, כמו ההסתדרות, מנוהלים על ידי נציגים שסובלים מבעיות הנציג, שפועל עבור הקהילה לפי שיקול דעתו, שמוטה בגלל האינטרס האישי.
אם כל המורים כאחד ידעו לדרוש, הם יקבלו.
אם ידרשו נכון הם יקבלו עתיד חדש בשבילנו.
לכן, צריך ארגון מורים חדש שיביא את הרצון הקולקטיבי, ושיהפוך את החינוך בישראל ממקום לפני אחרון למקום ראשון.
המקום הטבעי של עם הספר.
רק כשנדע יותר, נצליח לבחור לקבל יותר.
לאף אחד אין סיבה להתנגד - מימין ומשמאל.
גם אם כשנדע יותר נבחר לקבל פחות, לפחות נדע שזה מגיע לנו.
יש מנהיגים שיודעים יותר טוב מכל אחד ואחת מאלה שהם מייצגים, אבל אין מנהיג שיודע טוב יותר מהרצון הקולקטיבי.
מי שמתנגד לגילוי הרצון הקולקטיבי, האינטרס שלו ברור:
להחליש אותנו, כדי לשמר את הכוח:
לשמר את הכוח לפלג ולהפלות, ולהסתיר את נתוני האמת.
לשמר את הכוח להפר את הכללים ולצאת בשלום, בגלל קשרים ותשלומים.
לשמר את הכוח לשבור את האחדות, על ידי הנפשות והסתה.
לשמר את הכוח לצבור ולמנוע שימוש הוגן במשאבים, כדי לחלק למקורבים.
לשמר את הכוח להשאיר אותנו חולים וחלשים, כדי למנוע התנגדויות מיותרות.
לשמר את הכוח להחליש את שומרי הסף והשופטים, כדי שלא נפריע להם לצבור עוד כוח.
מי שיש לו תורה יודע שבנביאים היו גם שופטים לא רק מלכים. אבל כשהשופטים חלשים, המלכים חזקים, וכשהמלכים חזקים, הנתינים חלשים.
כדי להתחזק צריך אחדות והחינוך הוא תנאי לאחדות. חינוך לאחדות ולערבות הדדית ולכך שחשוב לפעול ביחד. חינוך לכך שצריך לגלות את הרצון הקולקטיבי האמיתי.
בעבר לא היו פתרונות לניהול קהילתי יעיל חוץ ממינוי נציגים שפעלו, כרגיל, בלית ברירה, לפי האינטרס האישי. כיום יש טכנולוגיה המאפשרת לכל קהילה להתנהל באופן אוטונומי ללא צורך בנציג או מנהיג - ארגון מבוזר אוטונומי יביא את הרצון הקולקטיבי של המורים, וגם של ההורים. כי אין מצב שמישהו יודע יותר טוב מאתנו.