נקודת המוצא היא שהדמוקרטיה, על צורותיה השונות כיום, ושאיפתה לבטא את הרצון הקולקטיבי, נתקלת בשתי בעיות עיקריות שמסכלות את תפקידה - בעיית הנציג ובעיית היד הנעלמה.
תמצית "בעיית הנציג" Principal-Agent Problem: כל נציג או מנהיג, גם כאשר הוא פועל ללא שיקולים זרים, ולאחר התייעצות, הוא עדיין פועל לפי שיקול דעתו האישית, ומשתמש בכוחו כדי להטמיע את תפיסת עולמו ולהשליט את רצונו בקהילה, בלי לברר את רצון הקהילה כמו שאמר בן גוריון: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי כל חיי ואלחם כל חיי".
"היד הנעלמה", היא האמונה שקיים כוח חברתי-כלכלי בלתי נראה שדואג לחלוקת משאבים רצויה וראויה בקהילה שלא מתערבת בחלוקת המשאבים בתוכה ותומכת בהקצאת משאבים למי שידע לנצל אותם ביעילות המקסימלית (הגדלת הערך לעצמי). האמונה ביד נעלמה יוצרת פערים כלכליים הולכים וגדלים בין חבריה באופן שמאיים על קיימותה.
חיזוק המשילות בדמוקרטיה הרפובליקנית (שלטון הנציגים הנבחרים) מצריך מניפולציות קוגניטיביות על דעת הקהל, כדי לאפשר יציבות שלטונית. השליט הדמוקרטי נאלץ לעשות שימוש במשאבים ציבוריים כדי לקדם אג'נדה אישית, וגם לייצר פערים כלכליים כדי לרתום גם את ההון הפרטי לקידום האינטרס האישי. הן על ידי ריכוז הון רב בידי מעטים המקורבים לשלטון והן על ידי החלשת כל השאר, לצמצם התנגדות אפשרית.
אחת השיטות היעילות להחלשת הציבור היא טשטוש עקרונות היסוד וצביעתן בסיסמאות שאינן מובהקות כדי לתחזק ציבור מתקרנף ולמנוע בחירה מושכלת. כך למשל האבחנה המטושטשת בין ימין לשמאל. חוסר היכולת להבין את ההבדלים ועירפול המושגים מאפשר מצב בו אנשים נאורים מצביעים עבור מנהיגים חשוכים.
ציבור מוחלש אידיאולוגית בקהילות משגשגות כלכלית נחלק ימין שמאל באופן שווה, כמו בישראל בארהב ובמדינות נאורות נוספות. מדובר בהתפלגות נורמלית של דעות הנובעת מכך שאין הגדרה חד משמעית של פרמטרים לקבלת החלטות מה ימין ומה שמאל - התוצאה: חצי מימין חצי משמאל. חוסר החלטיות כדרך חיים שנועדה להחליש.
ישנם פרמטרים רבים מקובלים לשימוש כאשר נדרשת הבחנה בין ימין ושמאל אבל יש נושא אחד שהוא הרעיון המובחן המרכזי והיסודי וממנו נובע כל השאר: מערכת היחסים, בין הפרט לבין הקהילה. השאלה הבסיסית היא מה קו הגבול בין האינטרס האישי לאינטרס הקהילתי. עד כמה יכול האינטרס הציבורי לקבוע עבור הפרט. למשל, האם מותר לציבור לאסור על אשה להפיל?
הצד הימני השמרן הקפיטליסטי נוטה מצד אחד לחופש כלכלי ומצד שני לסדר ציבורי אחיד. העשירים כבר ידאגו לעניים (או שידאגו לעצמם), והחריגים, שיסתתרו בשולי החברה ולא יפריעו את הסדר הציבורי (ושידאגו לעצמם). מי שחלש כנראה שמגיע לו.
הצד השמאלי, הפרוגרסיבי, הסוציאליסטי, נוטה מצד אחד להסדרה כלכלית, ומצד שני חופש לפרט בציבור. המדינה תקח מהעשירים ותתן לעניים, וכל אחד יכול לעשות מה בראש שלו, אפילו ערבים.
אפשר להדגים זאת בהתפלגות נורמלית:
הימין שואף להקטנת סטית התקן האידיאולוגית ואדיש להגדלת סטית התקן הכלכלית.
לדוגמא - עניים ידאגו לעצמם הומואים יעברו חינוך מחדש.
השמאל דואג להקטנת סטיית התקן הכלכלית ואדיש יחסית להגדלת סטית התקן האידיאולוגית.
לדוגמא - להט"ב זה סבבה, וגם לקחת כסף מהעשירים ולתת אותו לעניים זה כיף.
החיבור לדוגמאות רומז, על דעתו של המחבר. לכן יש לפרק את הפער שנוצר, באמצעות השאלה למה.
למה, למען השם, הם חושבים שלאשה אין זכות חוקתית על גופה, להפיל עובר גם אחרי 15 שבועות היריון.
הטיעון המרכזי (חוץ מ-למען השם) כמובן הוא חיותו של התינוק וישותו העצמאית העומדת כנגד זכותה של אשה על גופה הכולל בשלב זה עובר בן יותר מ 15 שבועות. כמו שאומרים שופטי הרוב בפסק הדין, של בית משפט העליון בארה"ב שקבע שנפלה אינה זכות חוקתית.
"Roe’s defenders characterize the abortion right as similar to the rights recognized in past decisions involving matters such as intimate sexual relations, contraception, and marriage, but abortion is fundamentally different, as both Roe and Casey acknowledged, because it destroys what those decisions called “fetal life” and what the law now before us describes as an “unborn human being.”
מי שוקל יותר? עובר בבטן אמו, או רצונה של אמו להמיתו. ובכן תלוי את מי שואלים. ככלל, גברים יעדיפו את עצמם ולכן יעדיפו את העובר וגם נשים יעדיפו את עצמן. אז העדיפות העצמית של מי תנצח? עדיין יש פער. לכן צריך לשאול למה. למה הגברים מעוניינים שההריון ימשיך? ולמה הנשים מעוניינות שיפסיק? התשובה לשאלה זהה (או הפוכה) נשים רוצות שההריון יפסיק כדי שהן יהיו יותר חזקות וגברים רוצים שההריון ימשיך כדי שהן יהיו פחות חזקות.
לכן השאלה היא לא האם הפלה היא זכות חוקתית או האם יש חיים עצמאים לעובר ברחם אמו אלא מדובר בעימות מגדרי. האם הנורמה תחליש נשים או לא. וגם השאלה האם לגבר מותר להחליט (או אפילו רק להצביע) על מה שקורה בתוך גוף האישה וישפיע על חייה מקצה לקצה.
הסרת ההגנה החוקתית מההפלות בארה"ב, מוכיחה שמה שמתחיל בסדר ציבורי ימני, עלול מהר מאוד להסתיים באיבוד הזכות החוקתית להגנה על הגוף. ייתכן, אפוא, שהפתרון להגנת נשים הוא גם הפתרון לשבירת הסטטוס-קוו הפוליטי בישראל.
הקמת מפלגת נשים, שתייתר את האבחנה בין ימין ושמאל. חלשות משמאל וחלשות מימין. כל מה שצריך שנשים יצביעו לנשים מתוך הבנה שגוף האשה נמצא בסכנה ויש להגן עליו מפני המאבק הפיקטיבי בין ימין לשמאל שכל מטרתו היא להחליש את החלשות. יש להגן על נשים כמו שיש להגן על נשים (וגם גברים במקרה זה) ממתקפת טילים מאיראן. רק שכאן המתקפה כבר החלה, והאוייב מנצל הצלחות. נדרשת מנהיגות נשית אמיצה שתוביל כוח נשי רב עוצמה שיקעקע את היסודות העקומים של אי השוויון המגדרי. או שיקבע, שאם אשה יולדת לפי רצון המדינה ולא לפי רצונה, המדינה ותדאג לקיומו של התינוק ותגדל אותו עד בגרותו.
הבעיה שגם נציגות הנשים סובלת מבעיית הנציג, וביתר שאת. כך למשל, ברוב הארגונים בהם מפלים נשים לרעה נמצאות נשים בעמדות מפתח, שמשתפות פעולה עם ההפליה והסתרתה. שיתוף הפעולה אינו מרצון כמובן, אלא מחולשה. החולשה אינה אישית כמובן, אלא קולקטיבית.
ייתכן שקיימת מנהיגה שיודעת להחליט טוב יותר מכל אחד ואחד מחברות הקהילה, אבל אין מנהיגה שיודעת טוב יותר מהרצון הקולקטיבי. בעבר לא ניתן היה לגלות את הרצון הקולקטיבי בקהילות, ולכן נאלצנו להסתפק בנציגים. כעת יש חלופות זמינות, כמו ארגונים מבוזרים אוטונומים - אמ"א. תרגום מאנגלית של
DAO - Decentralised Autonomous Organisations
זה נשמע כמו המצאה מופרכת, אבל זאת טכנולוגיה קיימת שמציתה את דמיונם ותקוותם של מיליונים ברחבי העולם, שמאמינים ש-DAO הוא הפתרון לכשלים של המבנה הכלכלי והחברתי. לכן, הפתרון הוא להקים ארגון מבוזר אוטונומי - אמ"א של נשים.
נציגה, מעת שקיבלה את כוחה, לא תוותר עליו מרצונה. לכן דרושה מנהיגות שתתחייב מראש על פיתוח האוטונומיה הקהילתית ו- "העברת המקל" לקהילה מרגע שתהיה בשלה להתנהלות אוטונומית. האמ"א של הנשים יאפשר להם לגלות את הרצון הקולקטיבי האמיתי שלהן, ללא תלות בנציגה או מנהיגה.