הפתרון היהודי וציר הרדיוס הקהילתי

החידה

אחת החידות הישנות והמרתקות מספרת על שלושה חיילים שהזמינו ארוחת צהריים במסעדה ושילמו למלצר עשרה שקלים כל אחד. המלצר מסר 30 שקל לקופאי, שהזכיר לו שיש הנחה לחיילים, והחזיר לו 5 שקלים. המלצר, שהיה מאותגר גם חשבונית וגם מוסרית, שילשל 2 שקלים לכיסו וחילק לכל אחד משלושת החיילים שקל. כעת, אם כל אחד משלושת החיילים שילם 9 שקלים, ביחד הם שילמו 27 שקלים, ועוד 2 השקלים בכיס של המלצר, סה"כ, 29 שקלים. אז איפה השקל? ובכן, כדי לפתור את החידה, צריך לנסח מחדש את השאלה. הפיתרון הוא בשינוי השאלה, כי ההגדרה של הבעיה, היא זאת שגורמת לבילבול.

ימין או שמאל

גם השאלה "האם אני שייך לימין או לשמאל?", מייצרת תוצאות אבסורדיות, ומעלה ספקות לגבי הגדרת הבעיה. למשל, רוב נהגי המוניות בישראל תומכים במפלגה המתנגדת אידיאולוגית להשקעת משאבים בתחבורה ציבורית. אבל ההצבעה בניגוד לאינטרס התעסוקתי אינה רק נחלת החלשים. גם מחאת ההייטקיסטים, נגד הרפורמה המשפטית, חושפת אבסורד. הקהילה הטכנולוגית בישראל מזוהה עם השמאל החברתי, הדוגל בשוויון ודמוקרטיה. למרות זאת, היא עסוקה, במשך שנים ארוכות, בבניית מערכות שליטה של מעטים ברבים, והטמעת תפיסות ריכוזיות בעולמות הכלכלה והתעסוקה. התוצאה המתבקשת היא החלשת הרבים וחיזוק המעטים, חוסר שוויון והגדלתו פערים, דהיינו, החלשת הדמוקרטיה.

ההצדקה

חוסר המודעות החברתית, היא תופעה ידועה הנקראת "הצדקה מערכתית" (System Justification Theory). מחקרים הוכיחו: נשים סבורות שצודק להשתכר פחות מגברים; קורבנות אלימות מצדיקות מערכת יחסים פוגענית; אזרחים חלשים מצדיקים שחיתות וחוסר שוויון שהביאו להיחלשותם. המכנה המשותף של התופעות האלה: קורבנות חוסר הצדק מאשימים את עצמם במצב, מצדיקים את המערכת הפוגענית, ומתקשים לעמוד על זכויותיהם. חוסר השליטה הכרוך בתסכול מהמצב הקיים, קשה הרבה יותר מהצדקתו.

המבוי הסתום

כמו חידת החיילים, גם הדילמה המוצגת בפני הציבור כבחירה בין ימין ושמאל, מביאה למבוי סתום. כל דובר מציג לציבור עמדה לפיה הצד שהוא מייצג מסמל את הטוב, והמנהיג האחר מציג עמדה מניפולטיבית, מוטה, ומנותקת האינטרס הקהילתי. הערפול האידאולוגי בין שמאל וימין, מועצם ברשתות החברתיות על ידי מסרים מפלגים מסכסכים ועוינים שהוכחו כאפקטיבים יותר, ממסרים מאחדים והרמונים.

המנעול

חוסר הבהירות האידיאולוגי, הופך את הבחירה האישית בין שמאל לימין לאקראית ורגישה להשפעות חיצוניות. ציבור מוחלש אידיאולוגית באמצעות הרווחה הכלכלית, נחלק באופן שווה בין ימין ושמאל. התפלגות אידיאולוגית נורמלית מאששת את המסקנת האקראיות, ויוצרת תוצאה עגומה: חצי מימין חצי משמאל, וכולם מצדיקים קיפוח והחלשה של החוסן החברתי בשם הדמוקרטיה. החלוקה האקראית בין עמדות סותרות מגדילה את האפקטיביות של המסרים המפלגים ומאפשרת לעמדות אנטי חברתיות לשלוט.

הפתרון

כדי לפתור את חידת החיילים יש להגדיר את השאלה מחדש. ההנחה שיש להוסיף יש את שני השקלים לסכום הכולל ששילמו החיילים (עשרים ושבע), שגויה ומטעה. שני השקלים הם חלק מהסכום ששילמו החיילים ולכן יש להפחיתו, ולא להוסיפו.

המפתח

גם לגבי החידה של ימין או שמאל יש להגדיר את השאלה מחדש, למשל, האם לציבור יש דעה עצמאית או שתמיד הוא חושב כדעת מנהיגיו? מומחי כלכלה ומשפט קראו לשאלה זו, בעיית הנציג (‏principal agent problem). בעיית הנציג נובעת מכך שהנציג פועל תמיד משיקוליו ולא משיקולי קהילתו. זו, למעשה, התקלה המרכזית של השיטה הדמוקרטית.

הציר

שינוי ציר השאלה מגלה הדדיות ומכנים משותפים בין הצדדים שעשויים לשנות את שיווי המשקל. למשל, אין זה משנה אם הנציג הוא מנהיג ימני חזק או שופט בית משפט העליון. הטענה לפיה "אני מייצג את התפיסה הנכונה והמוצדקת" תמיד שנויה במחלוקת, כשהיא נאמרת מפי הנציג. בעולם של ערפול עמדות, אפילו המושג "עריצות הרוב" עשוי להישמע כמו תירוץ עלוב של אליטה המאבדת את כוחה ומנסה לשמר את עליונותה בכל מחיר, כולל במחיר הכפשת רצונו של רוב העם.

האופק

כדי לפתור את בעיית הנציג, יש להגדיר את השיטה הדמוקרטית כבעיה ולא כפתרון. האמרה של צ'רצ'יל לפיה "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום", עומדת גם כיום למבחן. אבל הפעם, בניגוד לעבר, יש פתרון באופק.

שיווי משקל

בשנים האחרונות פותחו כלים טכנולוגים שעשויים להוות תחליף ראוי לשיטה הדמוקרטית הפגומה. במקום דמוקרטיה בה אחד מציע וכולם מצביעים פעם בארבע שנים, יש כיום טכנולוגיה שמאפשרת לכולם להציע ולהצביע על הכל, כל הזמן, ולייצר באמצעים טכנולוגים את שיווי המשקל החברתי והכלכלי ללא נציג או מנהיג. ההתנגדות המרכזית לשיטה המבוזרת היא טענת עריצות הרוב. אבל, כשכל אחד אומר מה הוא רוצה לעצמו (ולא לאחר) והטכנולוגיה תדאג לחלק את השירותים והמשאבים ביעילות בהתאם לרצון הקולקטיבי, ולהסדיר תקיפות וכשלים, והיא תנטרל את האפשרות של הרוב לקבוע מגבלות על החופש האישי מעבר לנדרש.

ההשקעה

כשנשאלה דוברת קהילת ההייטקיסטים באיזה צעדים בכוונתם לנקוט במקרה שהרפורמה החוקתית תעבור, השיבה את התשובה המתבקשת: "אספנו כסף ונשתמש בו כדי לתמוך במחאה". אפשר להניח שהיא התכוונה לתקציב קמפיין דיגיטלי לחיזוק וייעול מסרים מכפישים. כך עושות כולן. אבל אם כספים אלה ואחרים היו משמשים לפיתוח טכנולוגיה לשיתוף-פעולה בין כלל חברי הקהילה במקום טכנולוגיה לייעול שליטה ובקרה בקהילה, היה ניתן לגלות את הרצון הקולקטיבי האמיתי של קהילות המיוסרות בידי מנהיגם.

השאיפה

אם תשאל אדם מה הוא מבקש לעצמו, התשובות יהיו אחידות: ביטחון, וודאות, שקט והרמוניה. עריצותו של הרוב כלפי עצמו היא תמיד עריצותו של המנהיג, המתיימר לייצג את הרוב, ולא באמת דעתו האותנטית של רוב הציבור. אם הטכנולוגיה היתה מאפשרת לקהילות בעלות תחום עניין משותף, לשתף פעולה באופן אפקטיבי ולאסוף הסכמות לפעולה קהילתית (במקום לייצר שיח לעומתי ברשתות), הסיכוי להרמוניה חברתית ופתרון מוסכם היה משתפר מאוד. כך למשל, חוסר הנגישות של בתי המשפט ובתי הדין לעבודה לאוכלוסיות מוחלשות מהוווה פגיעה אנושה וכואבת בדמוקרטיה לא פחות מהאיום הנוכחי, אבל משום מה היא מתקיימת שנים ארוכות ללא התנגדות מצד בעלי האמצעים, ויש אומרים - בתמיכתם.

חזרה בתשובה

השאלה המרכזית שכלים טכנולוגים לשיתוף פעולה צריכים לשאול את חברי הקהילה אינה נוגעת לבחירה בין ימין ושמאל, אלא איפה אני על ציר הרדיוס הקהילתי. האם אני קרוב למרכז הקהילה ואדיש לשוליים לגיוון ולשונות וחוסר הנגישות וההזדמנות, או שאני מוכן לקבל ולהכיל את השונה והאחר ולפעול למענו כדי שיזכה לנתח הוגן שווה הציבוריות הישראלית. ציר הרדיוס הקהילתי יאלץ את הציבור לבחור בחירה בינארית מובהקת: האם הקהילה שלי מוגדרת בגבולות מדינת ישראל או שהיא מוגדרת בגבולות הדת היהודית. אין גם וגם כי אין חפיפה בין הגבולות. השוני הנורמטיבי בין הגבולות אינו מאפשר בחירה בשניהם בו זמנית. הנסיון לטשטש את ההבדל בין שני הגבולות, לא הצליח מעולם, הוא חסר סיכוי להצליח בעתיד.